יותר חזק?

התשובה שלי לדילמה הזו היא שהנזק של לשתוק, להוריד ראש ולא להשמיע ביקורת חדה וברורה, גדול מהנזק של האפשרות שעוקבים מסוימים יחפשו את השיר ויבחרו לצפות בו בעקבות הפוסט.

 

לפעמים צריך לבלוע תרופה מרה או לקבל זריקה לא נעימה, כדי להתחסן מפני חולי. לתרופה המרה הזו קוראים ביקורת תרבות היומיום, וזה מה שאנחנו עושים כאן, חברים יקרים.

 

והנה החולי התורן:

 

אגם בוחבוט, הילדה המתוקה שהפציעה על המסך שלנו בגיל 8 והתגלתה כבעלת מתנת-אל נדירה של קול מדהים ביופיו, התפרסמה בזכות שירים מתוקים מקפיצים, דואטים אבהיים עם משה פרץ והצהרות פומביות אמיצות כמו “לעולם לא אצטלם בביקיני, אלו הערכים שעליהם גדלתי בבית”, גדלה והפכה לנערה בת 18, ועשתה בצייתנות את מה שמוטל עליה. ולא, להצטלם בביקיני זה כבר ממש לא מספיק.

 

כל נערה בת 18 שעובדת בתעשיית המוסיקה יודעת שהעבר שלה כילדה תמימה וחמודה הוא המכשול הכי גדול לתדמית שלה, וברגע שאת “חוקית”, עלייך לעשות הכל כדי לשכנע את עוקבייך לשכוח לך את השלב הזה.

 

לתמימות הפומבית יש תאריך תפוגה: ברגע שנעשית נערה והגוף שלך כבר יכול להיות אובייקט מיני, יש לך אחריות ציבורית להוכיח לכולם שאת לא בועטת במוסכמות ומספקת בדיוק את הסחורה שמחובתך לספק.

 

מיד נקרא את המילים של השיר החדש של אגם בוחבוט.

אני רוצה להפציר בכם שלא להאזין לו, משום שאחד הרבדים המבחילים והפוגעניים שלו מתקבלים רק בהאזנה, אבל לצורך הביקורת כן חשוב לי ליידע אתכם על הרובד הזה:

 

הפזמון של השיר “יותר חזק מה”, מושר על ידי הזמרת כאילו שהיא באמצע אקט מיני, עם אפקטים קוליים שאופייניים לשחקנית פור*ו, ולכן יש בו כפל משמעות. גם “הגבר שאני מחפשת צריך להיות יותר חזק”, וגם- ציווי על הפרטנר המיני שיעשה יותר ויותר חזק את מה שהוא עושה כרגע.

 

מיותר לציין שאין שום תשוקה ברגע הזה, שלא נאמר בלחישה אינטימית בין שניים, אלא באנפוף קולני של דמות נשית שטחית ונטולת בינה, שהדבר היחיד שגבר יכול לחוש כלפיה זה זלזול מעורב בגירוי. (על ההבחנה בין תשוקה לגירוי, עיינו ב”מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף”, שם, שם).

 

והנה המילים, שאותן אני ממליצה לקרוא בעיון, כי המסר שלהן חשוב לנו. (תדמיינו שזה מנוקד, אולי ככה זה ירגיש יותר כמו שיר ופחות כמו הודעת ווטסאפ):

 

אתה חלש\ בדוק אני יודעת\ ת’לא מסוגל להיות איתי אפילו לדקה\ אתה חלש\ ממך אנל’א נפגעת\ אתה בדיוק כמו דג תמיד נופל לי בחכה\ מה ביקשתי אחד שישחק לי בלב\ על הדרך יבוא ויעשה גם כואב\ אני צריכה ריגושים טיפה יותר רעשים\ אני מלכת הדרמה\ אני צריכה גבר

יותר חזק\ מה?\ יותר חזק\ מה?\ יותר חזק\ מה?

אני צריכה גבר

יותר חזק\ מה?\ יותר חזק\ מה?\ יותר חזק\ מה?

אני צריכה גבר

אתה לא בכושר\ מסמס לי בבוקר\ שולח פרחים יא מוזר\ דופק לי בדלת מרים לי פה שלט\ הלב בשבילך כבר נסגר\ מה ביקשתי אחד שישחק לי בלב\ על הדרך יבוא ויעשה גם כואב\ אני צריכה ריגושים טיפה יותר רעשים אני מלכת הדרמה

יותר חזק\ מה?\ יותר חזק\ מה?\ יותר חזק\ מה?

אני צריכה גבר

יותר חזק\ מה?\ יותר חזק\ מה?\ יותר חזק\ מה?

אני צריכה גבר

 

המילים של השיר הזה נראות כאילו מישהו היה נוכח בסדנת מיניות בריאה בבית הספר, ולא הבין מאיזה כיוון צריך לקרוא את הטבלה שעל הלוח.

 

כל המסרים השליליים, הפוגעים, השקריים, הוכנסו לפה של הדוברת, ולעומת זאת כל המסרים החיוביים הפכו להיות קריקטורה שהדוברת מבקשת להגחיך ולשלול.

 

זר פרחים, שלט מול החלון, הודעה ממנו בבוקר, רק מורידים לה מהבחור. כשהיא אומרת “ממך אני לא נפגעת”, היא לא מתכוונת- “איזה יופי, אתה לא תפגע בי, אני יכולה לסמוך עליך, אתך יש לי משהו אמיתי ורגיש”, אלא בדיוק להיפך: “ממך אני לא נפגעת, אז איזה גבר אתה בדיוק?! אני צריכה גבר שישחק לי בלב, שיעשה גם כואב”.

שנאמר: “מה את מבקשת, לעזאזל?!?!”

 

בספר “מה את מבקשת” אני מבחינה בין ארבע סוגים של “שיח השחרור המיני”. לפי אחד מהסוגים הללו, הסיבה לכך שכולנו צריכים לנתק את המיניות מזוגיות ואהבה, ולחיות חיים נטולי מגבלות מיניות, היא משום שמיניות היא דבר “נמוך, אבל כיף”.

אני קוראת לסוג הזה “השיח המתירני”, משום שההבדל היחיד בינו לבין גישות פוריטניות שתופסות את המיניות כנמוכה ושלילית ולכן אוסרים אותה, הוא המעבר מ”אסור” ל”מותר”.

 

השיח המתירני הוא בדיוק כמו השיח הפוריטני שחלק מאתנו פגשו באולפנה או בישיבה: הגברים הם “זאבים”, הם רואים אישה וישר חושבים עליה מחשבות מיניות, והמחשבות המיניות הללו, בהגדרה, לא יכולות להיות גבוהות ומכבדות, אלא בהכרח מלוכלכות ומשפילות.

ה’חידוש’ של השיח המתירני, הוא שזה לא אסור. “מותר” לנו להיות נמוכים, משפילים ומושפלים. לפי השיח המתירני, מיניות היא אכן זבל, וגברים הם אכן זבל, בדיוק כמו שטען השיח הפוריטני, אבל כל עוד אנחנו נהנים, אל תעצרו לנו את המסיבה.

 

מה שמעניין במיוחד בשיר של אגם בוחבוט, הוא שהדוברת לא סבורה ש*כל* הגברים הם זאבים. להיפך, היא בעצמה פונה אל אחד כזה, שהוא לא זאב. הוא רגיש, הוא רומנטי, הוא לא רוצה רק את הגוף שלה. אבל כל התכונות הללו הופכות אותו ל”לא גבר”. מבחינתה, גבר אמיתי הוא זאב.

והיא רוצה זאב.

 

השיח המתירני מצמיד את המיניות ללכלוך, ובאופן קבוע גם מייצג את דמות האישה הנחשקת כמטומטמת משהו. וכך, אחת מתופעות הלוואי של השיח המתירני הוא “תסמונת הקדושה והקדשה”, כלומר- פיצול כרוני בין רגשות עמוקים של אהבה לבין היכולת לחוות משיכה מינית.

כאשר התשוקה המינית נתפסת כהשפלה בהסכמה, הגבר לא יכול לחוות רגשות נעלים של כבוד והערכה כלפי מושא התשוקה המינית שלו. ברגע שהגבר חווה רגשות כאלה, התשוקה יורדת, משום שחסרים בה רכיבים בסיסיים שהמיניות שלו תלויה בהם: רכיבים של חטא, ניכור וניצול.

 

“החידוש המרענן” בשיר של אגם, הוא היפוך התפקידים. כעת האישה היא זו שחווה את תסמונת הקדושה והקדשה. היא לא יכולה לחוות תשוקה מינית כלפי גבר שלא נהנה להשפיל אותה.

 

היא חייבת “זאב” כדי לחוות משיכה. בהתאמה, בפזמון “יותר חזק מה”, היא משחקת את תפקיד האישה המטומטמת, וממש מכריחה את הגברים שמאזינים לה, לנתק בין כבוד לבין גירוי מיני. כמה גאוני. היא פשוט יוצרת לעצמה קהל של זאבים. עכשיו יהיה לה הרבה יותר קל למצוא אחד.

 

אני כבר מדמיינת איך במאים של סרטי פור*ו מנופפים בקליפ שלה בחיוך של ניצחון: “אתם רואים?! אמרנו לכם שהן נהנות מזה…!” (בעצם, למה ללכת רחוק לעולמם של במאי סרטי זימה. בזכות אגם, כל נער בן 14 יודע עכשיו את ה”אמת”, על השאלה “האם נשים באמת נהנות מזה שמשפילים אותן וצוחקים עליהן”, ושום סדנא למיניות בריאה לא תשכנע אותו אחרת).

 

לסיום, כמה נקודות , סליחה שהפוסט הזה כבר התארך יתר על המידה, ותודה למי שהחזיקו ראש עד עכשיו:

 

1. גבר חזק. השיר הזה משתמש במילה “חזק” בצורה מאוד מסוימת. אבל מהו גבר חזק? האם אנחנו לא רוצות גברים חזקים? האם כשאישה חווה משיכה לגבר “חזק”, היא בעצם נמשכת בהכרח למישהו שישפיל אותה ויכאיב לה ויצחק עליה? האם אין מודל אחר של גבריות-חזקה, שיכול ללכת ביחד עם פרחים ושלט רומנטי מול החלון? באיזה עולם הגבר הזה נחשב חלש?

 

2. הורים. ברור לי שאין אפילו הורה אחד, לא אמא ולא אבא, שרוצים שהילדים והנוער שלהם ישמעו את השיר הזה. בניגוד לשירים פרובוקטיביים שהתרגלנו אליהם עד היום, שבהם הורים מסוימים עוד יכלו לומר “זה הגיל שבו ההורמונים משתוללים, הכל בסדר, שיהנו להם”, או “איזו עוצמה פנימית משדרת הזמרת הזו”, בשיר הזה אי אפשר בשום צורה לרתום את הפרובוקציה לאיזשהו מסר מעצים בשקל.

אפילו “שיח ההשגבה” מקפל את הזנב שלו מול השיר הזה. לכן, בעצם יציאתו של השיר הזה לאוויר העולם, יש צפצוף אחד ארוך על ההורים. הם והרצונות שלהם פשוט לא נספרים. לא פחות משהשיר הזה מזלזל בנשיות ובגבריות, הוא מזלזל בהורים.

 

3. צביעות. רובנו זוכרים איך לפני שנתיים עדי ביטי הוציאה קליפ פרובוקטיבי שעבר כמה גבולות, וזכתה לביקורות זועמות חוצות מגזרים, שהגיעו אפילו עד הכנסת. זו הייתה השתוללות בריאה של המון זועם שנמאס לו מהשיטה. עדי ביטי ירדה למחתרת, הקליפ שלה נשכח וההורים חגגו ניצחון.

 

אני שואלת את עצמי מדוע לא חזינו בתגובה ציבורית כזו לשיר של אגם בוחבוט, שהוא חמור, פוגעני, ובעייתי עשרת מונים מהקליפ ההוא של ביטי. והתשובה היחידה שאני מצליחה לענות לעצמי, היא שמסתבר שלא רק במגזר הדתי מעלימים עין מחטאיהן של הפרות הקדושות. גם בציבור הכללי יש איפה ואיפה: עדי ביטי היא זמרת בסדר גודל הרבה יותר קטן. קל מאוד לטרוק לה את הדלת בפרצוף, לבקר אותה ולחוש כלפיה רגשות של בוז וזעם. אגם בוחבוט פשוט אהובה מדי ומצליחה מדי. אז סולחים לה.

 

וגם זה מסר שהילדים שלנו מבינים לאט לאט: גודל החטא הוא לא זה שקובע את היקף הביקורת הציבורית, אלא כמות המעריצים.

תודה למי שקראו עד כאן. בשבילכם כתבתי את הפוסט הזה.