על חירות ואידאולוגיה, ועל הקול שאיננו יכולים לסרב לו, כי אנחנו בני-אדם מודעים

*מאמר ארוך מאוד. חלקו הראשון מובא כאן, וקישור להמשכו נמצא בתחתית העמוד.

מזה חמישה עשורים לפחות שמושגים כמו “חירות”, “אינדיבידואליזם”, “בחירה חופשית” ו”אוטונומיה” מעוררים בקרב האדם המערבי תגובה נלהבת. מחד, נחשבים אלו למונחי יסוד המונחים בבסיס הקיום האנושי, כמעט מובנים מאליהם. מאידך, הם כה מדוברים, כה מצוטטים וזוכים להצדקות כה רבות, עד כי מתעורר החשד שמא אין הם כה מובנים מאליהם, שמא יש מישהו, איזשהו נמען נסתר ספקני ועקשן, שעבורו יש צורך לחזור עליהם שוב ושוב, עד כי ישתכנע בחשיבותם או בעצם קיומם.

מהפכה ומהפכה כושלת

נמען ספקני ועקשן שכזה היה לוּאּי אָלְתוּסֵר (Althusser) שפעל בצרפת בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. בהיותו תאורטיקן מרקסיסט ופעיל במפלגה הקומוניסטית, אלתוסר היה מוטרד במיוחד מהשאלה כיצד ניתן לחולל מהפכה של התנגדות כלפי משטרים דכאניים, כיצד יכול היחיד לקחת אחריות על חייו ולמרוד במוסכמות החברתיות המובילות לשעבודו. לאור זאת, אין זה מפתיע שהמפלגה הקומוניסטית ביקשה להתנער ממנו, לאחר שכאשר הוא נשאל אודות בחירה חופשית אוטונומיה וחירות, ענה אלתוסר שאין ספק שמדובר בערכים טובים וחשובים, אך נשאלת השאלה האם בכלל הם קיימים.

לפי אלתוסר, האידיאולוגיה היא לא “מה” שאנחנו חושבים, אלא “איך” אנחנו קיימים כיצורים חושבים

מאי 1968, אלתוסר מפלס דרכו הביתה דרך הפגנה סוערת. הימים הם ימי מרד הסטודנטים בצרפת, שיקבלו מאוחר יותר את הכינוי ‘המהפכה הצרפתית הכושלת של המאה העשרים’. מאות אלפי הסטודנטים והפועלים השובתים מפגינים בזעם נגד המשטר הכלכלי המדכא את השכבות החלשות, נגד ההשכלה הגבוהה המיושנת המכתיבה להם מה לחשוב במקום לעודד אותם לחשיבה עצמאית, נגד נורמות חברתיות הגורמות לדיכוי מיני, היעדר יוזמה והיעדר חירות אישית. בדרכו הביתה, אחת מכתובות הגרפיטי שרוססה על הקיר בעיצומה של ההפגנה צדה את תשומת ליבו: “סלקו את השוטר שיושב בתוך הראש שלכם”.

כעבור חודש, כאשר שבו מאות אלפי השובתים לעבודתם כאילו דבר לא קרה והמשטר הכלכלי הקיים נבחר שוב והפעם ברוב גדול יותר, אלתוסר כלל לא היה מופתע. בחיבורו המהדהד עד היום – “אידיאולוגיה ומנגנוני מדינה אידיאולוגים” – הוא מסביר מדוע השוטר שנמצא בתוך הראש שלנו לעולם לא יפנה את מקומו, ומדוע המחשבה שניתן לסלק את השוטר הזה היא בדיוק מה שגורם לנו להיכשל שוב ושוב בניסיונות ההתנגדות שלנו.

במאמר הנוכחי ארצה לבחון את הרעיונות של אלתוסר אודות חירות, אינדיבידואליזם והתנגדות לדיכוי, תוך גרימת התנגשות מכוונת בין שני הוגים המשתמשים באלתוסר כדי לטעון את טענתם. האחת, ג’וּדִית בּאטְלֵר (Butler) והשני, ישי מבורך (גילוי נאות: מדובר בבעלי היקר ואדם דתי אורתודוקסי).  גם באטלר וגם מבורך מבקשים לספר לנו על עצמנו, כסובייקטים, ולחשוב, יחד עם אלתוסר, כיצד והאם ניתן להגשים מושגים של חירות ואינדיבידואליזם בתוך חיינו הפרטיים. כפי שארצה להראות, ההתנגשות בין באטלר לבין מבורך היא במובנים רבים התנגשות בין שתי נקודות מוצא מנוגדות: האחת ליברלית-חילונית, והשנייה רדיקאלית-דתית, ויש בה כדי להאיר את חייהם של אנשים דתיים ושאינם דתיים כאחד. אך בטרם נפנה אל זירת ההתגוששות התאולוגית הזו, נשוב אל חיבורו של אלתוסר העוסק בשוטר שנמצא בתוך הראש שלנו, או במילים אחרות, באידיאולוגיה.

להמשך המאמר: