5 הבדלים בין מיניות גברית לנשית וביטויים בהלכה (הרחבה לפרק 36)

מבחינה הלכתית קיים חוסר סימטריה בין האיסורים המוטלים על גברים לבין האיסורים המוטלים על נשים. על הגבר מוטלת אמנם חובת צניעות בלבוש, אבל היא לא מפורטת כמו אצל האישה. לעומת זאת, בכל הקשור לחוויה המינית האישית של הגבר, מוטלים עליו הרבה יותר איסורים מאשר על האישה: חובת שמירת העיניים, איסור הרהור עבירה ואיסור הוצאת זרע לבטלה, מגבילים הרבה יותר את הגבר מאשר את האישה. 

לפעמים אני שומעת נשים ונערות שמאשימות את ההלכה בכך שהיא לא מכירה ביצר המיני של הנשים. לדבריהן, אילו ההלכה הייתה מבינה ש”גם לנשים יש יצר”, היא הייתה מטילה על הגברים מגבלות צניעות בלבוש, בדיוק כמו שהיא מטילה על נשים. בנוסף, היא הייתה מגבילה גם את הנשים בהרהורי עבירה*, ולא מתירה להן לחוות הרהורים בתכנים מיניים, הגם שמדובר בהרהורים נטולי-כוונת-חטא-בפועל.

ובכן, ההלכה בהחלט מכירה בכך שלאישה יש תשוקה מינית. אבל היא מבינה שבכל הנוגע לעמדת ה”משתוקק” או ה”משתוקקת”, יש הבדל בין חווית המיניות הגברית לחוויות המיניות הנשית.  

קודם כל נצביע על המובן מאליו: המגבלות השונות על הלבוש לוקחות בחשבון את ההבדל בין הנראות של גוף האישה לנראות של גוף הגבר: הגוף הנשי נושא על גביו מטען מיני יותר מאשר הגוף הגברי, ולכן מתבקש שהוא יהיה מוצנע יותר. 

אבל זה הרבה יותר מזה. 

אני חושבת שחוסר הסימטריה הזה הוא הגיוני ומתאים למציאות שלנו כיום, ואנסה בשורות הבאות להסביר לך מדוע. בעצם, ההבדל ברמה ההלכתית מביא לידי ביטוי 5 הבדלים בין מיניות גברית למיניות נשית. 

למעשה יש הרבה יותר מ 5 הבדלים כאלו. המיניות הגברית והמיניות הנשית כל כך שונות, שנדמה לי שיותר מסובך למצוא מה דומה ביניהן מאשר למצוא מה שונה. לפני שנפרט את חמשת ההבדלים הללו, נעלה את השאלה המטרידה כיום אנשים רבים: מהו הגורם להבדלים הללו? מהיכן הם נובעים? 

שתי התשובות המרכזיות לשאלה הזו הן “ביולוגיה” ו”תרבות”. האוחזים בגישת הביולוגיה יטענו שההבדלים בין המיניות הגברית לנשית מבוססים בעיקר על שוני בין גברים לנשים בהורמונים, במבנה המוח ובמבנה איברי המין. לעומת זאת, האוחזים בגישת התרבות יטענו שההבדלים מבוססים בעיקר על נורמות תרבותיות ש”מחנכות” את הגבר לחוות מיניות באופן מסוים, ואת האישה לחוות מיניות באופן אחר. אני באופן אישי משערת שבכל הקשור להבדלים בין מיניות גברית לנשית, שני הגורמים הללו, הביולוגיה והתרבות, חוברים יחד. גם הביולוגיה וגם התרבות משפיעים השפעה משלימה והדדית שמייצרת את חמשת ההבדלים הבאים. אז קודם כל נציג את חמשת ההבדלים הללו, ולאחר מכן נסביר איך הם באים לידי ביטוי בחוסר הסימטריה ההלכתית.

הבדל ראשון: עבור מי העוררות המינית זמינה יותר?

אחד ההבדלים היותר מוכרים ומדוברים, הוא השוני בין גברים לנשים ברמת העוררות המינית בחיי היומיום. מקובל לומר שמבחינה סטטיסטית, גברים הם “מיניים” יותר וחווים גירוי מיני בקלות רבה יותר מאשר נשים. (כשאני אומרת “מבחינה סטטיסטית”, הכוונה היא שהתיאור כאן נכון לגבי רוב הגברים והנשים, אבל תמיד יש יוצאים מן הכלל). לכן, בעוד שנערים וגברים צריכים ללמד את עצמם לשלוט במיניות שלהם ולנתב אותה למחוזות נכונים ובריאים, נערות ונשים צריכות לפעמים קודם כל לגלות את המיניות שלהן, לוודא שהיא בכלל קיימת, לקרוא לה מתוך המעמקים שבהם היא חבויה “היי, איפה את?” ולקוות שהיא תופיע. 

בפרק 46 הסברנו את ההבדל בין תשוקה לגירוי. אני חושבת שאפשר לומר שגם גברים וגם נשים חווים תשוקה ברמה זהה. לעומת זאת, הגירוי הוא תחושה מינית שזמינה יותר לגברים. תחושה זו מופיעה אצלם בתדירות גבוהה יותר, ובהשוואה לנשים, הם פחות צריכים להתאמץ בשביל שהיא תופיע. 

הבדל שני: מי נקשר יותר רגשית?

אחד המיתוסים הנפוצים היום בשיח השחרור המיני (ואני משערת שהוא נכון), מתאר את הגברים כמי שבדרך כלל פחות נקשרים רגשית לפרטנרית המינית שלהם. בעוד שנשים עשויות להיקשר רגשית באופן עמוק לגבר שעמו הן חוו חוויה מינית חד פעמית, הגברים מסוגלים בקלות רבה יותר להשתחרר מרגשות כאלה, ולפעמים אפילו לא יחוו אותם בכלל. 

ובאמת, לא מצאתי במדיה הפופולרית הרבה כתבות שמסייעות לגברים להשתחרר מרגשות כלפי הפרטנרית, לאחר מפגש מיני חולף. לעומת זאת, ישנן כתבות רבות שמנסות לסייע לנשים להתייחס לחוויות המיניות שלהן כמו “כיבושים מיניים”, וחס וחלילה לא להיקשר רגשית. היכולת להתנתק רגשית מהגבר שעמו חווית חוויה מינית, מתפרשת בשיח השחרור המיני כ”עוצמה נשית”. לעומת זאת, אין כיום כל שיח שמאדיר “עוצמה גברית” שפירושה “אל תיקשר רגשית לפרטנרית המינית שלך! לא נקשרת? מצוין! זו עוצמה גברית!”

הבדל שלישי: במיניות הנמוכה, מי המשפיל ומי המושפל?

בפרק 18 שעסק בשיח המתירני דיברנו על התופעה העכשווית המכונה “סלאט שיימינג”. זו תופעה שמציבה את הגברים והנשים בשני קצוות הפוכים: אישה החושפת את גופה לעיני כל או מקיימת יחסים עם פרטנרים מתחלפים, נתפסת כמי שמשפילה את עצמה. היא מוכתרת על ידי השיח המתירני (או הפוריטני) כ”לא יותר טובה מיצאנית”, ושאר כינויי גנאי גסים יותר ופחות, שהטוקבקים וגם הטוקבקיות, תמיד ישמחו לספק. 

לעומת זאת, הגבר הצופה באותה אישה חשופה, מפיץ את הסרטון שלה, או נמנה על אחד מאותם הפרטנרים המתחלפים שלה, לא נחשב לכזה המשפיל את עצמו, אלא להיפך: או שהוא נתפס כ”גבר גבר”, (על ידי השיח המתירני), או שהוא נתפס כאדם לא מוסרי (על ידי השיח השמרני, ואחרים). יש הבדל בין הנזיפה: “לא מוסרי שכמוך, למה אתה לוקח חלק בהשפלה וניצול של אישה”, לבין הנזיפה: “מושפל שכמוך, למה אתה נותן לנשים לנצל את גופך ומתנהג כמו יצאן”. (הנה, אפילו אין מקבילה גברית למונח ל”יצאנית”…) הנזיפה הראשונה היא הגיונית ומובנת לנו, והשנייה הרבה פחות.

הבדל רביעי: מי הסובייקט ומי האובייקט?

תאוריות עכשוויות של מיניות מדברות על 2 סוגי “עמדות”, או “תפקידים”, שכל אדם יכול למצוא את עצמו מזדהה איתם, בעת המפגש המיני. עמדה אחת היא עמדת הסובייקט, כלומר- מי שמשתוקק לראות את הגוף החשוף של האחר ולגעת בו. עמדה אחרת היא עמדת האובייקט*, כלומר, מי שמשתוקק שיגעו בגופו.  

לפני שאספר לך איך העמדות הללו מתחלקות בדרך כלל בין גברים ונשים, אבקש ממך לחשוב על כך בעצמך. בהקשר המיני- מי לדעתך נהנה יותר מלהיות בעמדת הסובייקט, גברים או נשים? ומי מהם לדעתך נהנה יותר מלהיות בעמדת האובייקט? 

התשובה היא שבהקשר המיני, בדרך כלל הגברים נהנים יותר להיות ה”סובייקט”: הם משתוקקים לראות את גוף האישה ולגעת בו, אפילו יותר מאשר שהם משתוקקים שהאישה תראה את גופם ותיגע בהם. לעומת זאת, הנשים בדרך כלל נהנות יותר להיות בעמדת ה”אובייקט”: הן אמנם יכולות לחוות הנאה מלראות את הגוף החשוף של הגבר, אבל זה לא באותה עוצמה כמו אצל גברים המתבוננים בנשיות החשופה. עוצמת החוויה הנלווית למבט, פחותה יותר אצל נשים, ולעומת זאת, הן יותר משתוקקות שהגבר יימשך אל גופן ויגע בהן. 

כמובן ששתי העמדות הללו לא “מחייבות” ולא מוחלטות. כמובן שנשים יכולות לחוש משיכה של “סובייקט” וגברים יכולים לחוש משיכה של “אובייקט”, אך עדיין בימינו מקובל לחלק כך, באופן כללי, את המיניות הגברית והנשית: המיניות הגברית היא “סובייקט המשתוקק לאובייקט”, ואילו המיניות הנשית היא “אובייקט המשתוקקת לסובייקט”. 

הבדל חמישי: משיכה לחלקי גוף במנותק מהמכלול שלהם

נחזור שוב להבדל בין גירוי לתשוקה: התשוקה מכוונת כלפי “סובייקט בעל גוף”. לעומת זאת, הגירוי הגברי יכול להתעורר כלפי אובייקט בלבד, אפילו איבר: לפעמים מספיק שהגבר יראה תמונה של איבר נשי, במנותק מגוף כלשהו, על מנת שיתעורר אצלו גירוי. חוויה מינית מבוססת גירוי בעצם מוכיחה את קיומה של יכולת מנטלית ייחודית לגברים: פירוק המכלול של האדם לחלקי הגוף שלו, וחוויתם כמנותקים ממנו. (בפסיכולוגיה מכנים את המיניות הזאת “משיכה לאובייקט חלקי”: משיכה מינית שיכולה להתעורר כלפי איבר גוף המנותק מהאדם שנושא אותו). לעומת זאת, כאשר אישה חווה גירוי או תשוקה כתוצאה מחלק של גוף גברי, היא חווה את האיבר הזה כחלק ממכלול של גוף שלם. 

אלו חמשת ההבדלים הקיימים כיום, שלדעתי באים לידי ביטוי בחוסר הסימטריה ההלכתית בין גברים לנשים. במילים אחרות, לדעתי ההלכה מבטאת התחשבות בהבדלים הללו כאשר היא באה לבחון את האיסורים שיש להטיל על הגבר ולהתיר לאישה, ולהיפך.

לפני שנסביר זאת, אני מציעה לך לנסות לחשוב: האם לדעתך יש קשר בין כל חמשת ההבדלים הללו? האם הם נובעים אחד מהשני או משפיעים אחד על השני? וגם, האם את יכולה לראות איך ההלכה, בחוסר הסימטריה שלה, לוקחת בחשבון את ההבדלים הללו? 

הלכה מבוססת מציאות

כשאנחנו בוחנים את חמשת ההבדלים הללו אנחנו מגלים שיש קשר ביניהם. 

למשל, לדעתי אפשר להסביר מדוע העובדה שגברים חווים “גירוי” בתדירות רבה יותר מאשר נשים, משפיעה על העמדה שהם נהנים ממנה יותר בחוויה המינית שלהם: עמדת הסובייקט המשתוקק לאובייקט. כאמור, הגבר מסוגל לחוות גירוי גם כאשר מדובר באיבר המנותק מהמכלול הגופני שלו. 

נמשיך הלאה ונגלה עוד משהו: לדעתי העובדה שהתשוקה המינית מבוססת על היותו של הגבר “סובייקט” והאישה “אובייקט”, הופכת את הגבר לפחות פגיע רגשית, ואת האישה ליותר נקשרת רגשית. לטוב או לרע, לגברים יותר קל לנתק את הגוף הנשי מה”סובייקט”, מהעולם הפנימי ששורר בתוכו, ולחוות אותו כאובייקט בלבד. כשמדובר באינטימיות עם אובייקט, הרבה יותר קל שלא להיקשר רגשית.

במסגרת של מיניות מזדמנת וחד פעמית, (גם כאשר היא נעשית בהסכמת שני הצדדים), אני חושבת שההשוואה לבובה לא תהיה מוגזמת. עבור הגבר, האישה לפעמים עלולה להיחוות כלא יותר מאשר אוסף של איברים, לא ישות שיש לה עולם פנימי. בובה מעוררת פחות היקשרות רגשית מאשר סובייקט, אדם. אבל גם אם הגבר חווה אותה כ”בובה”, הפרטנרית שלו היא לא באמת בובה, אלא לכל היותר בובה עם רגשות אנושיים. והרגשות הללו, כך מסתבר, נקשרים רגשית לאדם שמשתוקק אליהן. בשונה מעמדת ה”סובייקט המשתוקק לאובייקט” שמתאימה יותר לגברים, נשים יותר מוצאות את עצמן בעמדת ה”אובייקט המשתוקק לסובייקט”. כלומר- מושא התשוקה שלהן הוא סובייקט, אדם עם עולם פנימי. האישה חווה את עצמה כמי שמאכלסת את תשוקתו של האדם, הגבר, הסובייקט, שעמו היא חולקת את גופה. אפילו אם מדובר במפגש חד פעמי, היא חווה את מושא התשוקה שלה כאדם, ולכן היא נקשרת אליו, כאדם. 

וזה גם אולי יכול להסביר לנו את ההבדל הנוגע לשאלה מי נחשב למושפל כשמדובר במיניות נמוכה. משחר ההיסטוריה של האנושות (עוד לפני הפוריטניות המערבית שהשתרשה בעקבות הנצרות), המיניות הנשית נתפסת כמשהו שניתן להשפיל אותו ולחלל אותו, הרבה יותר מאשר המיניות הגברית. המיניות הנשית נתפסה מאז ומתמיד כנקודת תורפה שחשיפתה משפילה את כבוד האישה. 

מדוע הגבר לא מושפל בסיטואציה המינית? מדוע מיניותו החשופה לא משפילה אותו? למה הטוקבקים לא מכנים את הגבר בכינויי גנאי על שימוש מיני בגופו? זו שאלה גדולה, כנראה גדולה מהחיים, כך שהתשובה שיש לי עליה כנראה לא מספיקה. ובכל זאת, אני חושבת שאנחנו יכולים במסגרת הדיון שלנו להסתפק בתשובה הבאה: “הגבר החשוף לא מושפל, משום שמבחינה תרבותית, המבט של האישה לא נתפס כמשפיל אותו”. 

המבט הנשי על המיניות הגברית, בדרך כלל לא נמצא על המישור של משיכה לאיבר-חלקי מנותק מגוף, אלא על המישור של תשוקה. תשוקה לא משפילה אף אחד, כי היא מתייחסת אל האחר גם כסובייקט. לעומת זאת, גירוי עשוי להפוך את האיבר של האדם שמולך ללא יותר מאשר שני חתולים. נשים בדרך כלל לא חוות כך איברים גבריים. הן רואות מולן “גבר”, ולא “רגל של גבר”. לעומת זאת, גברים עשויים לחוות כך איברים נשיים, ומכאן מתפתחת מיניות של זאבים טובים וזאבים רעים. 

אני משערת שהגישה הפוריטנית והגישה המתירנית, התפתחו מתוך החוויה הגברית הזו. האנושות הבחינה עד כמה המיניות הנשית, כאשר היא חשופה, יכולה להיחוות על ידי הגבר כלא יותר מאשר חוויה של צפייה בשני כלבים, סוסים או חמורים (למה רק חתולים?), והחליטה שמיניות היא שלילית תמיד ובכל הקשר.  

כמו שאמרנו בפרק 44 השיח היהודי הבריא טוען שמיניות חשופה לא בהכרח משפילה את האישה. האיסור לחשוף את הגוף המיני כמו גם האיסור להתבונן בו, חולקים מכנה משותף עם האיסור לחשוף את השכינה ולהתבונן בה. אין כאן שום דבר משפיל.  

למרות זאת, השיח היהודי הבריא מכיר בכך שמיניות נשית יכולה להיות משפילה עבור האישה. למשל, כשהאישה בוחרת לחשוף את גופה או להשתמש בו בהקשר מתירני (שמציג מיניות באופן נמוך בכוונה), היא אכן משפילה את עצמה ואת המיניות שלה. ויש גם עוד אפשרות שבה המיניות הנשית תהיה נקודת השפלה עבור האישה: כאשר המיניות הזו נחשפת בדמיונו של הגבר, במסגרת חוויה מתירנית או פוריטנית של הגבר המדמיין. 

העובדה שהמיניות הנשית נחשבת כיום לכזו שעלולה להיות משפילה עבורה, יוצרת חוסר סימטריה בכל הנוגע למרחב הדמיון והפנטזיה.

לדעתי, פנטזיות מיניות של גברים על נשים לא חייבות לחוות את המיניות הנשית כמשהו שמשפיל אותה בהכרח, אבל בהחלט עלולות להגיע לשם (גם אם הגבר לא בוחר בכך ולא שולט על האווירה שאליה הדמיון שלו מכוון אותו). 

לעומת זאת, פנטזיות מיניות של נשים על גברים, לא יכולות לחוות את המיניות הגברית כמשהו שמשפיל את הגבר. לא משנה מהו תוכן הפנטזיה הזו, התרבות כבר החליטה בשבילנו: מיניות גברית אף פעם לא משפילה את הגבר. כמובן, אם תוכן הפנטזיה כולל בנוסף למיניות גם אלמנטים פוגעניים אז הפנטזיה יכולה להיות לא מוסרית, ואז צריך לעבוד איתה כמו שעובדים על חלקים לא מוסריים בתוכנו. אבל עצם המיניות הגברית הנוכחת בפנטזיה הנשית, איננה בלתי מוסרית. כאשר הגבר הוא המושא התשוקה של האישה, אין בכך כל דבר משפיל עבורו. לעומת זאת, כשהאישה היא מושא התשוקה של הגבר, המטען המשפיל והנמוך עלול (אך לא חייב), להידבק אליה. 

ההלכה מסירה את המגבלות על ההרהור בכל הנוגע לנשים, משום שהיא מכירה, גם אם באופן אינטואיטיבי ולא מנוסח, בהבדל הזה שבין פנטזיה גברית ופנטזיה נשית. יוצא מכאן משהו מאוד מעניין, מאוד אמיץ ומאוד כנה. ההלכה בעצם אומרת לנו כך:

נניח שגבר ואישה ידמיינו בדיוק את אותה פנטזיה מינית, פנטזיה שאין בה חלילה אלמנטים פוגעניים, אלא רק מיניות. עבור הגבר היא תהיה אסורה ועבור האישה היא תהיה מותרת. 

זאת לא רק משום האיסור הפורמלי המוטל על הגבר להימנע ממצב שיוביל להוצאת זרע לבטלה. לדעתי יש כאן עומק נוסף. הגבר אסור בהרהור, משום שהמיניות הנשית עלולה (גם אם לא חייבת) להיות בזויה ומשפילה, כשהיא מופיעה בדמיונו של הגבר. לעומת זאת, המיניות הגברית לא יכולה, בהגדרתה, להיות משפילה, כשהיא מופיעה בדמיונה של האישה. 

כאמור, בעוד שגברים נדרשים לנתב את המיניות החיה והבועטת שלהם למחוזות נכונים, הנשים לפעמים אפילו לא מצאו עדיין איך זה מרגיש להיות מחוברות למיניות שלהן. לכן, מצד אחד, ישנן הלכות צניעות לגברים, שלמשל לא יאפשרו להם להתהלך בפומבי ללא חולצה. מאידך, ההלכה מאפשרת לנשים להתבונן בגברים הלבושים בצניעות ואפילו להפליג משם ל”הרהורים” נטולי כוונה לחטוא בפועל עם אותו אדם. אפילו אם ההלכה לא התכוונה לכך באופן מודע או מוצהר, היא בעצם מאפשרת לנשים להכיר בינן לבין עצמן את החוויה של התשוקה הנשית כלפי גבר. 

במילים אחרות ועל דרך משל, אפשר לחשוב על ההבדל בין הסובייקט-המיני הגברי לבין הסובייקט-המיני הנשי באופן הבא: החוויה המינית של מרבית הגברים היא כמו נחל נובע שצריך להקים לו סכרים וגדרות כדי שלא יפנה למחוזות לא נכונים ויציף את השדות. לעומת זאת, החוויה המינית של נשים היא כמו באר. באר שלפעמים צריך קודם כל לחפור ולגלות אותה, וגם לאחר מכן, אין חשש שהבאר תעלה על גדותיה ותציף את המרחבים הלא נכונים. כמו שהסברנו, אין מרחבים “לא נכונים” כשמדובר במחוזות הפנטזיה הנשית. הפנטזיה הגברית עלולה לקשר את הגבר למחוזות לא מוסריים בתוכו, ואת הסכנה הזאת ההלכה מבקשת להגביל. לעומת זאת, הפנטזיה הנשית היא סיפור אחר לגמרי.

כל עוד התרבות לא מייצרת “סלאט שיימינג” לגברים, אלא רק לנשים, היא בעצם מעידה על כך שיש חוסר-סימטריה בין הפנטזיה הנשית לפנטזיה הגברית. בזמן כתיבת שורות אלו, התרבות איננה סימטרית. גבר החושף את גופו או מקיים יחסים עם מספר רב של פרטנריות, לא נחשב ל”זול”, או כזה המשפיל ומבזה את עצמו. אם המצב הזה ישתנה בעתיד, יש מקום לשקול את שינוי ההלכה והחמרתה בנוגע להרהורים של נשים. בינתיים, כל דמיון נשי הוא מותר, כי אין, ולא יכול להיות, דמיון נשי מיני שהוא שלילי. 

מדוע ההלכה מתקופת חז"ל ועד היום, מתירה לנשים לחקור את המיניות שלהן בינן לבין עצמן? עוד השערות:

כאמור, לא ניתן לדעת האם חז”ל התכוונו לאפשר לנשים לחקור את המיניות שלהן בינן לבין עצמן, או שמא זו רק תוצאה שנלווית לקיום הפסיקה שלהם, מבלי שהם התכוונו לכך. כדי לנסות להבין את המניע של חז”ל, עלינו להפריד בין סיבה לתכלית. לדעתי הסיבה לכך שחז”ל לא אוסרים על הרהור מיני של נשים או על אוננות של נשים, היא משום שהם הכירו בכך שהמיניות הנשית לא דומה למיניות הגברית. מה שאנחנו לא יודעים, זה האם חז”ל כיוונו בכך לתכלית מוגדרת כמו “לאפשר לאישה להתחבר למיניות שלה”. 

אמנם, למרות שזה לא הכרחי לומר שחז”ל כיוונו לתכלית הזאת, אני יכולה לחשוב על הסבר שממנו עולה שייתכן שהם כן כיוונו לתכלית הזאת באופן מודע:

כיום אנו יודעים שהתופעה של ירידה בחשק המיני בקשר ארוך טווח, מופיעה באופן הרבה יותר מודגש אצל נשים מאשר אצל בני זוגן. יכול להיות שהתופעה הזו הייתה קיימת גם בתקופת חז”ל. במילים אחרות, חלק מהגברים גילו שרעיותיהם, לאחר מספר שנים, פחות מעוניינות בהתרחשות מינית. יכול להיות שהגברים בתקופת חז”ל הבינו שלהטיל על נשים איסורים בנוגע למיניות, זה להחליש עוד יותר את העניין שלהן במיניות אחרי הנישואין, מה שמשפיע לרעה על הזוגיות ועל שלום הבית.

לאור זאת, ייתכן שאפילו הייתה פה כוונה מסוימת (גם אם לא מוצהרת), מצד חז”ל, לאפשר לאישה להיות במקום שאותו אנחנו נכנה כיום במילים “להיות מחוברת למיניות שלה”, וזאת כמובן מבלי שהם הכירו את המושג העכשווי הזה. 

בנוסף, יכול להיות שגברים מתקופת חז”ל הבחינו בכך שלרעיותיהן יש קושי להגיע לשיא המיני אם אין להן את ההיכרות הפיזיולוגית עם מיניותן, שאצל חלק מהנשים היא נרכשת באמצעות אוננות. אני מאמינה שרוב הגברים בתקופת חז”ל רצו שנשותיהן יחשקו בהם ויהיו מעוניינות בהם מינית, וגם היו מעוניינים להסב להן עונג (כפי שעולה מכמה מקורות שאותם הזכרנו בפרק 26). הכתרת האוננות הנשית כאיסור, הייתה עלולה לייצר קושי אמיתי במימוש העונג הכרוך ביחסי אישות, שזו תוצאה שחז”ל לא היו מעוניינים בה.