הסטיקר הזה גם צודק וגם טועה

הסטיקר הזה רץ ברשתות החברתיות. אני חושבת שיש בו גם אמת וגם טעות, ואנסה לעמוד על שתיהן.

הסטיקר הזה לוקח חלק במאבק נגד פגיעה מינית, וגם במאבק נגד האשמת הקורבן. הוא יוצא כנגד הנטייה של אנשים מסויימים (גם גברים וגם נשים) לקשר בין לבוש חשוף לבין פגיעה מינית, ומצהיר שמי שמתלבשת חשוף לא מזמינה פגיעה מינית וגם לא אשמה בה.

בנקודה הזו הסטיקר כמובן צודק: בשום מצב, אישה לא “מזמינה” גברים לפגוע בה מינית. לא בהתנהגות ולא בלבוש ולא בשום דרך.

הסטיקר הזה צודק לדעתי גם בעוד נקודה: הזיהוי בין חשיבה גברית זאבית מסוג מסויים, לבין תרבות האונס: כזכור למי שקראו את “מה את מבקשת”: השיח המתירני סבור שמיניות זה דבר נמוך, אבל כיף. לפי השיח המתירני, מיניות נשית היא דבר משפיל, אישה שחושפת את גופה היא אישה שמשפילה את עצמה, והגבר שמתבונן בה לא משפיל את עצמו. גבר שמכנה אישה שלבושה באופן חשוף בכינוי גס כמו “שרמוטה”, בעצם מבצע “סלאט שיימינג”, כלומר- ביוש של אישה על בסיס המיניות שלה, שזו תופעה שהיא אחד מסימני ההיכר של השיח המתירני.

לכן, הסטיקר צודק בכך שהשיח המתירני אכן לוקח חלק בתרבות האונס ובהפיכת ההטרדה המינית לנורמה. גבר שמתבונן על אישה חשופה ומשפיל אותה על בסיס המיניות שלה, הוא בעצם “זאב רע” שחושב ש”מותר” לו ליהנות מהשפלה של נשים. זאבים רעים הם החומר התרבותי שממנו עשויות הטרדות מיניות.

אבל הסטיקר הזה גם טועה. הוא טועה בכך שהוא שם את הביטוי “שרמוטה” רק בפה של הגבר, כאילו המציאות של מיניות נשית משפילה, היא רק המצאה של מוחו הקודח של הגבר.

יש תרבות מתירנית מסויימת שבמסגרתה נשים מעוניינות להציג את מיניותן באופן נמוך ומבזה, ולמעשה מבקשות לשדר “אני שרמוטה וטוב לי עם זה”. הנשים הללו עושות זאת מתוך בחירה, מתוך שותפות לתפיסה המתירנית לפיה “מיניות זה נמוך, משפיל, אבל כיף, ולכן אני כאישה נהנית להשפיל את עצמי, מתוך עמדה של חוזק ובחירה”.

מי שצפה בקליפים של קארדי בי, ניקי מינאז’, הקליפ הנודע של עדי ביטי שגרר סערה בזמנו, וקליפים של זמרות היפהופ נוספות, יקבל תמונה של מיניות נשית מבוזה. זה לא הלבוש החשוף, אלא מה שנלווה אליו: תנועות מסויימות, זוויות צילום, הבעות פנים, והאינטרקאציה שהאישה מבצעת עם התפאורה, עם חפצים, ועם האנשים שסובבים אותה.

לפי הז’אנר הזה, האישה המושכת לא יכולה להיות גם חכמה, רוחנית, או עמוקה, אלא להיפך: המיניות הנשית חייבת להאציל על האישה גם מידה לא מבוטלת של טמטום.

גם הדמות של הגבר מעוצבת בהתאם להיגיון המתירני: בקליפים הללו, הייצוג של הגברים מתאים בדיוק למה שהאישה ה”חזקה” שבמרכז רוצה שיהיה סביבה: הגברים יוצגו כמו זאבים רעים משחרים לטרף: מזלזלים באישה וחושקים בה בו זמנית. במסגרת השיח המתירני, חווית הזלזול מעצימה את התשוקה הגברית כלפי האישה, ולא להיפך.

אחרי שתיארנו את הז’אנר, נחזור לחיי היומיום: גברים שצופים בקליפים מסוג זה, הם לא אלו שממציאים במוחם הקודח את התחושה שמה שמופיע לנגד עיניהם היא “שרמוטה”. הזמרת עצמה היא זו שמבקשת לייצג נשיות מינית באופן משפיל, באופן שתורם להנחות יסוד מתירניות, ובאופן שמחזק את הנחות היסוד של תרבות האונס.

אישה שלוקחת חלק בקליפ כזה שבו יש מאמץ מוצהר לייצג מיניות נשית באופן משפיל, (כאמור, לא על ידי לבוש חשוף אלא בשלל דרכים אחרות שמתווספות ללבוש הזה), כמובן לא “מזמינה” הטרדה מינית או כל פגיעה אחרת, באופן אישי. ברמת המיקרו, היא לא גורמת לשום גבר לפגוע בה אישית, ואם מישהו חלילה יפגע בה, זו תהיה אחריותו ואשמתו הבלעדית. אבל ברמת המאקרו, היא מבצעת בגופה מחווה שתורמת לתרבות האונס.

ברמה הזו, הסטיקר צריך להפנות אצבע מאשימה לכל מי שלוקח חלק בתרבות האונס, ולא רק לגברים.