הורדת כיסוי ראש – צעד שוביניסטי

כל מי שהדרך שלה לפרש את כיסוי הראש היא על ידי הכתרתו כ”דכאני”, מעידה על עצמה בזאת שהיא נכנעה לשיח גברי פוגעני

אפתח בהצהרה שייתכן שתבריח חלק מהקוראים: אני פמיניסטית דתיה, ומשתייכת למגזר הדתי ליברלי. המאמר הזה מיועד דווקא לאותם קוראים שהמילה “פמיניזם” או “ליברלי” לא מבריחה אותם, ובכל זאת, חבל על הבורחים: בזאת הם פספסו פמיניסטית דתיה שדווקא מציגה ביקורת נוקבת על השיח הפמיניסטי הדתי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתבה “תופעה – דתיות מורידות כיסוי ראש” שפורסמה במגזין מוצש של מקור ראשון וב-nrg.

ראשית, גילוי נאות: כיסוי ראש מהווה את אחת ההלכות הטעונות ביותר עבור נשים, כאשר חלק מהן נדרשות לשלם בעקבותיה מחירים כבדים מנשוא. באופן אישי, כאחת שמתהלכת בכיסוי ראש מלא, זכיתי שלא לשלם את המחירים הללו, או לפחות לא לחוות אותם ככואבים או בלתי נסבלים.

אני מתהלכת בכיסוי ראש מלא, לא בזכות יכולת הקרבה עצמית שלי, ולא בזכות היותי גיבורה המשלמת מחירים אישיים כבדים מנשוא על מזבח ההלכה, אלא פשוט מפני שהקב”ה החליט לפרגן לי ושלח לי אהבה גדולה למצווה הזאת, לעומק שלה ולמשמעות שלה. לכן, דווקא מפאת הבנתי את גודל המחירים שנשים משלמות על כיסוי הראש שלהן, אני לא חושבת שאני, או כל אחד אחר, יכולים לשפוט או לבקר אישה שבוחרת להוריד את כיסוי הראש שלה.

יחד עם זאת, עדיין מוטלת עלינו החובה להפעיל חוש ביקורת שיפוטי, לא כלפי נשים המורידות את כיסוי הראש, אלא כלפי השיח הציבורי שרווח בנושא הזה. הביקורת שלי על הכתבה במגזין מוצש לא נסובה על נשים או על מעשיהן, אלא על שיח מסוים שמשתקף מבעד לציטוטים שמופיעים בכתבה. אני נוקטת כאן בהפרדה ברורה בין האדם והמעשה שלו, לבין השיח.

בטרם אנתח את הכשלים של השיח המופיעים בכתבה, אציג את נקודת ההסכמה שלי איתה, מעבר לחשיבותה מעצם העלאת הנושא לדיון: הנקודה היחידה בדברי הנשים שאני חותמת עליה בשתי ידיים, היא הטענה שהופנתה כלפי הממסד ההלכתי המנוהל ומעוצב רק על ידי גברים. מציאות לפיה ממסד שהוא גברי בלבד, מחוקק חוקים הנוגעים לנשים בלבד, חצתה מזמן את גבול האבסורד המוסרי, והיא כמובן גם בלתי הכרחית מבחינה הלכתית. שילוב נשים בשיח ההלכתי מהווה פתרון שלצערי עדיין לא מקבל מספיק מענה בשטח.

דווקא משום כך, ציער אותי מאוד לגלות כי נשים הפועלות בשם הפמיניזם, נכנעות בקלות רבה כל כך לנרטיב גברי שוביניסטי-פטריארכלי, שהוא בוודאי לא הנרטיב היחיד שעומד לרשותנו בבואנו לפרש את כיסוי הראש. אך לפני שאגיע להוכחת הטענה הזו,  אפתח בנקודה מטרידה יותר.

העיקר הפנימיות?

הביקורת הראשונה שלי נסובה על טיעון מרכזי מאוד שעלה בכתבה. מדובר בטיעון “העיקר הפנימיות”, הנפוץ ביותר בחברה הדתית הליברלית. טענתו המרכזית: “התמקדות בלבוש החיצוני היא שטחית ורדודה, הבה נקרא תיגר על ההיצמדות לסטריאוטיפים, ניפטר מהסממנים החיצוניים שלא אומרים עלינו דבר, ונאמץ מבט עמוק שמתייחס לפנימיות ולא לחיצוניות”. כפי שמיד נראה, הכתבה מאפשרת לנו לחזות כיצד הטיעון הזה קורס תחת עצמו, ומוכיח אחת לאחת את הביקורות המושמעות כלפיו.

ביקורת על הטיעון הזה השמעתי אף אני לפני כמה חודשים, במאמר שפורסם במקור ראשון וגם ב-nrg, שעורר בזמנו סערה קטנה והקפיץ עליו בזעם את טובי המוחות הליברלים, פדל”חושיות ושאר חברים יקרים. במאמר ההוא טענתי כי החברה הישראלית מורכבת מהגמוניה חילונית, ושלהיות דתי זה להשתייך לקבוצת מיעוט. הדתי הישראלי הוא ה”אחר” שזרותו החיצונית מאיימת על ה”אנחנו” הישראלי החילוני, וזאת למרות שההגמוניה בצורה המערבית שלה, היא תמיד פלורליסטית ומקבלת, ובאמת איננה רוויית שנאה או עוינות כלפי האחר הדתי.

מכאן טענתי שיש לתפוס את טשטוש הסממנים החיצוניים על ידי אדם דתי, באופן הפוך לזה המוצג בשיח הדתי הרווח. במקום לראות אותו כצעד סתמי, נטול משמעות אידיאולוגית, או לחלופין, כצעד בעל משמעות עמוקה של עצמאות אישית ואינדיבידואלית, או אולי אפילו קירוב לבבות, יש לראותו כמהלך של חולשה: כניעה ללחצים הנובעים מיחסי הכוח הסמויים השוררים בין החברה הישראלית חילונית לציבור השוליים הדתי.

חלק מהביקורות שהושמעו כלפי מאמרי טענו כי בחירתו של הדתי בלבוש “נטרלי”, איננה קשורה בכלל ללחצים תרבותיים. חלק טענו שהחברה החילונית איננה עוינת את החברה הדתית (טענה שהסכמתי איתה לחלוטין אך לצערי ייתכן שהיא מתערערת בעקבות הכתבה הנוכחית במוצש). חלק התעקשו להמשיך לייחס ללבוש ה”נטרלי” משמעות של אומץ, משום שהמגזר הדתי מפעיל לחצים כבדים יותר מהמגזר החילוני, ומכאן שהתנערות מלבוש דתי היא התגברות על לחצים מגזריים, שהם הלחצים החזקים באמת.

כל הטענות הללו מופרכות באמצעות הכתבה במוצש. לפניכם כמה ציטוטים נבחרים, ישפטו הקוראים:
” [במגזר הדתי] קיבלו אותי [לאחר שהורדתי את כיסוי הראש] בלי שום ביקורת”.

” דווקא החילונים התקרבו. ללא כיסוי ראש אני מצליחה להתחבר אליהם מהמקום הלא מתויג כאישה דוסית שהולכת להחזיר להם את הילד בתשובה”.

“המרצה הסתכל עליי ואמר שעוד לפני שהייתי נכנסת לראיון עבודה אצלו הוא כבר היה פוסל אותי. בשבילו בחורה שמגיעה עם כיסוי ראש משדרת אוטומטית שהיא מגיעה גם עם ילדים והריונות”.

“[לאחר שהורדתי את כיסוי הראש] שיחות ושאלות [של עמיתים חילוניים] לא הגיעו מנקודת מבט סטריאוטיפית אלא מנקודת בירור אמיתית”.

“ברור שמחשבות על הורדת כיסוי הראש עוברות במוחי מפעם לפעם… בגלל שאני עובדת בעיקר עם חילונים”.

“בכל מקום שאליו הגעתי הייתה מיד חשדנות, תחושה של ‘עוד אחת מהדוסיות שבאה להטיף לנו מוסר'”.

 

לאחר שקראנו את הציטוטים הללו, שהכניעה ליחסי הכוח המוצגת בהם איננה משתמעת לשתי פנים, כיצד עלינו להתייחס לאמירות הרבות השזורות בכתבה, בשבח האינדיבידואליזם והפנימיות? באופן אישי, אין לי בעיה עם מעשים הנובעים מתוך מניעים פרגמטיים: צרכים כלכליים, שיקולי פרנסה, או לחצים תרבותיים להיראות כמו כולם בכדי לא להוות גורם מאיים, ולו בכדי להקל עליי לבצע משימה של תיקון עולם. השאלה המטרידה היא כיצד אנו בולעים בקלות רבה כל כך, אידיאליזציה של מניעים כאלו.

למען האמת, גם אני נוקטת לפעמים בשיקולים כאלו בחיי הפרטיים, אך גם אם אתאמץ, לא אצליח להפוך אותם לסיפור הרואי לספר לנכדים. “כיצד טשטשתי את זהותי הדתית כדי שהמרצה לא יוריד לי ציון”, לא נשמע לי כמו מורשת עמוקה ופנימית לגדול עליה. גם “כיצד גרמתי לשכנַיי החילונים להתפכח מסטריאוטיפים, בכך שהראיתי להם כמה קל לאהוב את האחר כאשר הוא דומה לך”, לא נשמע לי כמו שיעור מלהיב בקבלת השונה. למעשה יש כאן תופעה מוזרה שאמורה לעניין במיוחד את כל מנופפי דגל “הפנימיוּת”:

הרי לפנינו תופעה יחידה בהיסטוריה, שבה מאבק בסטריאוטיפים המכריז כי “העיקר הפנימיות”, איננו נושא את הדגל “קבלו אותי למרות שאני אחר”, אלא את הדגל “אוקיי, אני רואה שאתם לא מקבלים אותי כשאני אחר, בסדר, אין שום בעיה, הנה, עכשיו אני לא נראה אחר, עכשיו אני בדיוק כמוך. עכשיו זה בסדר?”. למיטב ידיעתי, ויתקן אותי כל מי שסבור אחרת, דגל לבן לא אמור להסב גאווה רבה במיוחד לקבוצה שמניפה אותו, מקסימום מבוכה.

דיכוי שגוי

אעבור כעת לנקודה הבאה, שמהווה מבחינתי דוגמא לכשל הרווח כיום בקרב השיח הפמיניסטי הדתי בבואו לפרש הלכות הנוגעות לנשים. הרי ציטוט מתוך המאמר: “היה איזה דיון בפייסבוק על חיג’אב. מישהי כתבה עד כמה לדעתה זה מזעזע שרואים רק את העיניים, ופתאום הבנתי שהעיקרון הוא אותו עיקרון — להצניע או לכסות בפני משיכות וצרכים של גברים. אין שום הבדל”. ועוד אחד: “כיסוי הראש מטרתו להקטין אותי”.

על כך אטען את הטענה הבאה: מובן שישנם שיחים שבהם כיסוי הראש מעוצב באופן פטריארכלי כאמצעי לדיכוי נשים. יש שיחים, כמו למשל חלקים מהשיח האסלאמי, שבהם המשמעות הדכאנית של כיסוי הראש מוצהרת על פני השטח. קיימים גם שיחים אחרים מתוחכמים יותר, שבהם דיכוי האישה איננו מוצהר, אלא שוכן באופן סמוי.

אלו שיחים שלצערי עדיין רווחים גם בחלקים מסוימים מהמגזר הדתי לאומי, המנסחים את מושגי הצניעות באמצעות הצהרות מיטיבות ומכבדות כביכול, אך הסאב טקסט שלהם הוא לחלוטין שוביניסטי. ולמרות קיומם של כל השיחים הפוגעניים הללו, נשאלת השאלה: האם זו המשמעות היחידה שקיימת לכיסוי הראש? האין בנמצא שיח אחר, המעניק לכיסוי ראש משמעות פרו-נשית?

כעת הבה נעשה תרגיל: דמיינו לכם דוסית החובשת כיסוי ראש ברצון רב, הקוראת את הכתבה במוצש ומזדעקת. היא תטען כי כיסוי הראש איננו מקטין אותה, וכי אין כל קשר בינו לבין חיג’אב. מה לדעתכם תהיה התגובה הפמיניסטית הקלאסית כלפי הטענה הזו?

לצערי, מתוך היכרות עם השיח הפמיניסטי הדתי, מרבית הפמיניסטיות לא יגלו פה מעוף מחשבתי נרחב, אלא פשוט יכתירו את אותה דוסית כאישה נאיבית החיה ב”תודעה כוזבת”. כלומר: אישה הקונה את השקר המגונן שהממסד הגברי “מכר” לה, שקר המחביא מאחוריו את המשמעות ה”אמיתית” השוכנת מאחורי כיסוי הראש, והיא: דיכוי האישה. לפי תפיסת התודעה הכוזבת, המשמעות הפטריארכלית של מנהג קדום מסוים, היא בהכרח אמתית יותר ממשמעויות אחרות, ונמצאנו למדים שלפמיניזם יש בעלות על האמת ועל המשמעות של המעשה הדתי.

לא זה המקום להתפלמסות אקדמית- פילוסופית עם השימוש בטיעון “תודעה כוזבת”, רק אציין שבשנים האחרונות הוא הוכח כחלש ביותר מבחינה פילוסופית, אפילו כשהוא מגובה בהוכחות היסטוריות אודות מקורם של מנהגים כאלו ואחרים.

במקום זאת, אציע נקודת מבט פמיניסטית מסוג אחר: המשמעות של כיסוי ראש, כמו כל חובה דתית אחרת, איננה צריכה להיות מאומצת על ידי נשים באופן פאסיבי. כל מי שאיננה מצליחה להתרומם מעל השיח הגברי ולמצוא בכיסוי הראש משמעויות אחרות, כל מי שהדרך היחידה שלה לפרש את כיסוי הראש היא על ידי הכתרתו כ”דכאני”, מעידה על עצמה בזאת שהיא נכנעה לשיח גברי פוגעני.

אני סבורה שנטישת כיסוי הראש מתוך התנגדות לנרטיב הפטריארכלי, זה בדיוק לעשות את הדבר שכנגדו הפמיניזם יוצא: שיתוף פעולה עם אידיאולוגיה שוביניסטית. אנחנו לא חייבות בשום אופן לקבל את הנרטיב השוביניסטי ולהצמיד אותו לכיסוי הראש שלנו. למעשה, אנחנו הרבה יותר חופשיות ביחס לשיחים דכאניים, ויש לנו את כל הזכות, הדתית, המוסרית ובעיקר הפילוסופית, למצוא בכיסוי הראש שלנו משמעויות אחרות.

יופי לא צנוע?

ולבסוף, משפט נוסף שמצאתי אותו מטריד במיוחד מנקודת מבט דתית ופמיניסטית, הוא הרעיון הרווח הבא: “אין לו [לכיסוי הראש] שום קשר לצניעות — במיוחד בעידן שלנו עם כל הפאות והסרטים, שרחוקים מהכוונה המקורית”. למרבה האבסורד, גם מהמשפט הזה עולה הנחת יסוד שוביניסטית: אישה יפה (המקשטת את ראשה בפאות יפות) = בהכרח אובייקט מיני = בלתי צנועה.

האמנם “הכוונה המקורית” של הלכות צניעות היא מחיקת יופייה של האישה, ומכאן שכיסוי ראש יפה במיוחד, העונה על כל גדרי ההלכה, הוא בלתי צנוע? אין כל הבדל בין העולה מהמשפט הזה, לבין שיחים שוביניסטיים הרואים בכל יופי נשי היבט של מיניות שיש למחוק, ולכן הם מפצירים בנשים לטשטש את יופיין בתואנה לחוסר צניעות.

אסיים בהצהרה שבה פתחתי: אין בדבריי כאן ביקורת על המעשה של הורדת כיסוי הראש, אלא על השיח אודותיו: כאנשים הדוגלים בחשיבה ביקורתית, חשוב שנדע לנתח את האופן שבו המעשה הזה מוצדק ומקבל משמעות בשיח הפופולרי. לעיתים ייתכן שנגלה שלמרות מוזיקת הרקע ההרואית שמושמעת ברקע של השיח הזה, ולמרות הלגיטימציה שהוא זוכה לה בקרב הציבור הדתי, הוא בעצם כולל בתוכו הנחות יסוד המחלישות אותנו, הן כנשים, הן כאנשים דתיים בחברה הישראלית.