ההצגה חייבת להימשך

ילדה בת 11 סובלת מתסמונת נדירה שתביא למותה מזקנה, בסביבות גיל 13. “מקווים שנהניתם!”…

בתמונה, המלצה לסרטון שקפצה לי ביוטיוב. על העיצוב והניסוח שלה חתום יוטיובר ישראלי מהמצליחים בארץ, בעל 354 אלף עוקבים. איך הניסוח הזה ייתכן בכלל? איך הוא מתאפשר? מה בדיוק הופך אותו לכזה שמביא 105 אלף צופים לסרטון הזה תוך שבוע? זו לא שאלה בשיווק, אלא בביקורת תרבות היומיום.

כדי להבין איך נוצר מצב שבו טרגדיה של ילדה הופכת למופע בידור שאליו ניתן להצמיד פרצוף שיווקי המום ולומר “מקווים שנהניתם”, נציע את המושג “מסגור” (מלשון “מסגרת”). בשדה של ביקורת תרבות היומיום, המסגור הוא האופן שבו אנחנו נוטלים משהו מסוים ונוטעים אותו בתוך תבנית מוכנה מראש שמשמשת להקשרים אחרים מאלו שבהם נפגוש בו בדרך כלל.

לדוגמא: רובנו זוכרים את “הסטורי של אווה”, שנטל את השואה ומיקם אותה באינסטגרם. הסטורי של אווה למעשה “מסגר” את השואה באופן חדש, שעד היום טובי אנשי החינוך והשיווק מתווכחים אודותיו אם הוא גאוני או פשיטת רגל מוסרית.

דוגמא נוספת: עד תחילת שנות ה 20 של המאה העשרים, נהגו מופעי “פריק – שואו” להציג אנשים עם עיוותים פיזיים כחלק מתחנות הבידור שעבורן משלמים כשקונים כרטיס לקרקס לכל המשפחה. מופעי הפריק-שואו נעלמו מהעולם המערבי, משום שעם התקדמות המוסר האנושי הם הובנו כפי שהם באמת: ניצול מצוקה פיזית של אדם, שמראהו החיצוני מרתיע ומסקרן גם יחד. לקיחת חלק בתרבות פנאי שבה מצוקתו הנוראית של אדם, משמשת לצורך הפקת “הנאה”, או “בידור”, נתפסת עד היום כמעשה בזוי. המסגור של המצוקה האנושית כחלק מקרקס, לא עובד כיום. אם היינו נתקלים כיום בילדה בת 11 שאמורה למות עוד שנתיים, בתור מופע בידור בקרקס, היינו מגיבים בזעם עמוק.

אבל כשהבלתי-נסבלות של הסבל האנושי, ממוסגרת כחלק מ”תכנים” שיוטיובר מקסים מגיש לנו בחינניות, 105 אלף אנשים תוך שבוע מעידים בפנינו: מדובר בבידור לגיטימי. אנחנו נצפה, נפער את פינו בתדהמה, וגם נבכה קצת. כי גם בכי של חמלה על טרגדיה אנושית קורעת לב, הוא חלק מתרבות הפנאי שלנו. תשאלו את הריאלטי.

המדהים הוא שכשצפיתי בסרטון, שמתי לב שבשלב מסויים היוטיובר עצמו דומע קצת. זו דמעה ממש לא מורגשת, שמתבטאת רק בהשתקפות אדמומית מבריקה על הלבן של העין. זה קורה כשהיוטיובר אומר שהילדה הזו ממש חמודה. הוא אומר את זה במבטא יוטיוברי המקובל: אינטונציה מוגזמת, הבעות פנים שמדמות אימוג’י, הגשה קולחת ללא שום טעות או סדק בגרון. אני חושבת שהוא עצמו אפילו לא יודע שהוא דומע. הוא לא שם לב. באותו רגע, הוא כל כולו מרצד על המסך, הוויה נצפית, ללא פנימיות. אבל הדמעה מגיעה מתוך המקום האנושי שלו, המקום שבו הוא באמת “סובייקט”, מקום של פצע ללא מילים, שלא מסוגל להתמסגר באופן פוטוגני ולהשתלב באייטם. אבל גם היא חולפת תוך חצי דקה. ההצגה חייבת להימשך.

#סובייקטמסך