הדתיות הליברלית עומדת להיעלם

ניתוח ביקורתי של הציונות הדתית הפתוחה מלמד שמה שנתפס אצלה כאינדיבידואליזם חתרני הוא למעשה כניעה להגמוניית הרוב החילוניסוד קיומנו טמון דווקא ביכולת לחיות כמיעוט

כאשר אני מרשה לעצמי להשתעשע בפריבילגיות שנועדו לשוטים, אני נאלצת פעמים רבות להודות בכאב במסקנה הבאה: מבין התצורות השונות של התרבות היהודית, דווקא הציונות הדתית, בעיקר הליברלית, היא ככל הנראה המגזר הראשון שסופו להיעלם מעל במת ההיסטוריה. הסיבות לכך מרובות ומגוונות, אך אחת מהן נעוצה לדעתי בחוסר היכולת של המגזר הדתי הליברלי להכיר בדתיות היהודית כממוקמת מבחינה רוחנית־תרבותית בעמדה של מיעוט.

במאמר זה אנסה לעמוד על חשיבותה הקריטית של תודעת מיעוט בהקשר הדתי־תרבותי. זאת אעשה באמצעות התבוננות ביקורתית בשלוש תופעות מגזריות, שאותן אכנה בשמותיהן המקובלים: דתל“ש, דתי שקוף ודתי לייט (דתיים שקופים הם דתיים שומרי תורה ומצוות שמבחינה חיצונית אינם מעוניינים להיות מזוהים כדתיים. בכלל אלו ניתן למנות למשל את הורדת הכיפה על ידי אדם שממשיך לקיים הלכה, ואת לבישת פריטי לבוש המותירים בערפל את התשובה לשאלה האם מדובר באישה דתייה בהכרח). תופעות אלו אינן שייכות בדווקא לזרם הליברלי, אך כפי שנראה משמעותן בשיח הליברלי היא ייחודית.

הכוח שבשיח

ראשית, אניח את הבסיס התיאורטי לדיון שלנו: הפריזמה שדרכה אני מעוניינת לקרוא את המציאות המגזרית של הציבור הדתי לאומי שואבת את הנחות היסוד שלה מהתיאוריה הביקורתית של הפילוסוף וההיסטוריון הצרפתי מישל פוקו, שפעל בשנות השבעים של המאה העשרים. אלו הם המושגים שייכנסו כעת לזירה: שיח, יחסי כוח, הגמוניה ושוליים. תחילה נבהיר אותם באמצעות דוגמה. בכוונה אשתמש כאן בדוגמה שאיננה מן העניין, ולאחר מכן אקשר אותה לנושא שלשמו התכנסנו:

לפני זמן מה קראתי באתר הפופולרי “וואלה” כתבה ששיבחה את המוסיקה של עידן רייכל, ובסיומה הופיע המשפט הבא: “שיר שלם בשפה האמהרית. מי מאיתנו היה מאמין שזה יכול להישמע טוב?”

כעת אשאל: איזה מגזר מייצג כותב הכתבה הזו? האם הוא מדבר בשם איזשהו מגזר? בוודאי תשיבו על כך, ובצדק: מה זאת אומרת? הוא לא כותב בשם אף אחד אלא בשם עצמו! אמשיך להקשות: בכל זאת, אם הוא לא מייצג אף קבוצה מובחנת, אזי כשהוא אומר “אנחנו”, “מי מאיתנו”, למי הוא מתכוון? האם תסכימו ש”אנחנו” במקרה הזה פירושו החברה הישראלית באופן כללי? אני מניחה שתסכימו איתי. אם כן הבה נשאל: האם החברה הישראלית איננה מורכבת גם מאתיופים? האמנם הוא סבור שאף אתיופי מעולם לא היה מאמין ששיר באמהרית יכול להישמע טוב?

מסתבר שבאמצעות מילים תמימות וככל הנראה ללא כל כוונת זדון, כותב המאמר מבצע כאן פעולה כוחנית: כאשר הוא מייצג את החברה הישראלית הוא מוציא מן הכלל את האתיופים (שללא ספק נמנים על קוראי הכתבה שלו). העובדה המעניינת ביותר היא שאם נגיש את הפסקה הזו סתם כך לישראלי יוצא אתיופיה ונבקש ממנו לחוות את דעתו, סביר להניח שהוא דווקא יאהב את מה שכתוב כאן. הוא יחווה זאת כמחמאה וכהוכחה לקבלה שלו אל תוך החברה הישראלית. רוב הסיכויים שהוא בכלל לא ישים לב לכך שהכתבה הזו למעשה מנציחה את ההדרה שלו מהחברה הישראלית, בהיותה משתמשת באופן סתמי וטריוויאלי ביותר במילה “אנחנו”, כך שהיא בוודאות לא כוללת אתיופים.

אם כן, הנחת היסוד המשותפת למושגים “שיח, יחסי כוח, הגמוניה ושוליים” היא שמערכת יחסים כוחנית איננה חייבת לכלול שימוש באמצעים אלימים וקלים לזיהוי כמו חוק וענישה. מנגנונים של משטור, דיכוי והכפפה של האוכלוסייה המוחלשת (שוליים) לאוכלוסיה החזקה (הגמוניה) יכולים להתרחש באופן סמוי, ואפילו בקרב שיח פלורליסטי ורגיש. אופן הפעלת הכוח הזה מכונה “שיח”. הכוח של השיח נמצא, בין השאר, ב”מובן מאליו” שבו המילה “אנחנו” המופיעה באתר פופולרי ולכאורה לא מגזרי היא מילה שמפעילה הרבה כוח.

קבוצת שוליים

מקובל כיום לטעון שההגמוניה בישראל מורכבת מהמאפיינים הבאים: גבר, אשכנזי, צבר, חילוני. כל מי שאפילו אחד מהמאפיינים הללו לא מתקיים אצלו, למעשה משתייך בעל כורחו לקבוצה של שוליים. קבוצות השוליים הן קבוצות שמופעל עליהן כוח מתמיד של הדרה ושל דה לגיטימציה, לא באמצעות חוקים ועונשים אלא באמצעות “שיח”. קבוצות השוליים למעשה נאבקות על קיומן משום שהן מצויות בעל כורחן ביחסי כוח תמידיים, שבמסגרתם הם תמיד נתפסים ומזוהים כ”אחר”, שאיננו חלק ממה שמהווה את הרגיל, את ה”ניטרלי”.

בהקשר העדתי, הדבר בא לידי ביטוי למשל בדיאלוג הגנרי: “תגיד, מאיזו עדה אתה, באיזה בית כנסת אתה מתפלל?”. תשובה: “אני לא משום עדה, אני מתפלל בבית כנסת רגיל”, כלומר, אשכנזי. האשכנזי הוא ה”ניטרלי”, ה”רגיל”, ה”חסר הגדרה ספציפית”, וכל השאר הם “עדות”.

מה לזה ולדתל”שים, דתיים שקופים ודתיים לייט? תשובה: הם כולם שייכים (בעבר או בהווה) לקבוצת השוליים הידועה בכינויה “המגזר הדתי”. ההגמוניה הישראלית איננה דתית. היא חילונית. בישראל, כמו גם בעולם המערבי כולו, הזהות הניטרלית היא הזהות החילונית. זה ימשיך להיות כך גם אם הדתיים יהיו הרוב הדמוגרפי, וגם אם ייצוג הדתיים בתקשורת יעלה בשנה הבאה ל־90 אחוז. הגמוניה איננה עניין של מספרים, רוב ומיעוט סטטיסטי, אלא עניין של היררכיה מעמדית. ה”אנחנו” הישראלי עדיין מזמין את “כולנו” לפסטיבל זה וזה בשבת הקרובה.

אופן ההתנהלות של יחסי הכוח כפי הצגנו אותם מלמד אותנו שהחילוניות הישראלית איננה נטולת מגזריות כפי שהיא מציגה את עצמה. היא לא “ניטרלית” ו”חסרת הגדרה”. יש לה אידיאולוגיה, יש לה חוקים. אני סבורה באופן עמוק שהצגת המגזר הדתי ככזה שהפריטים הנמנים עליו מודרים באופן סמוי ומתמשך מההגמוניה הישראלית החילונית, כ”אחרים”, כ”בני מיעוט” המנהלים מאבק על הלגיטימציה שלהם, שופכת אור מדויק יותר על התופעות דלעיל. הכיצד?

הבה נבחן כעת את שלוש התופעות: דתל”ש, דתי שקוף ודתי לייט. המכנה המשותף לכולם הוא ששיח מסוים בציבור שלנו, בעיקר השיח הליברלי הרגיש והנאור, רואה בהם יחידים המממשים את ערכי האינדיבידואליזם. במושג אינדיבידואליזם כוונתי לשאיפתו של הפרט להגשים את עצמו באופן ייחודי, אישי, שונה, נון־קונפורמיסטי. האינדיבידואליסט הוא זה המעז לבצע אקט של חתרנות, קריאת תיגר ומרד בנורמות כובלות, שבמקרים הנ”ל יהיו חוקי ההלכה הנוקשים והחיצוניים, כמו גם מוסכמות מגזריות אחרות.

בשלב זה ברצוני להוציא מכלל אפשרות להבין את הביקורת שלהלן כמתייחסת לאורח חייהם של אנשים מסוימים, אלא תחת זאת לראות אותה כמתייחסת לשיח ההצדקה העצמית שמיוחס להם, שהוא כאמור נוקט בהכתרתם כאינדיבידואליסטים. במילים אחרות: הביקורת שאציע כאן היא על המשמעות שמקבלות תופעות אלו בשיח המגזרי הליברלי, ולא על חייו הפרטיים של איש. לכן, אם מאן דהוא מזהה את עצמו עם אחת התופעות הללו מחד, אך מאידך מוצא ש”הכנסתי לו מילים לפה” ושהוא דווקא איננו תופס את עצמו במושגים של אינדיבידואליזם, אדרבה, הוא מוזמן להוציא את עצמו מהדיון. ועוד הסתייגות: המציאות תמיד מורכבת יותר מהאידיאולוגיה. על כן ארצה מראש לייצר מרווח בריא בין הנימה הנחרצת של דבריי לבין המציאות העדינה של כל אחד ואחת, שהאידיאולוגיה שבדבריי לא בהכרח הולמת אותה. לאחר הסתייגות הכרחית זו, הבה נצא לדרך.

אימוץ ולא אומץ

הבה נפתח בדתל”ש. אוכל אמנם להסכים שישנה מידה מסוימת של אומץ, אולי אפילו מידה רבה, בעזיבת הדת. למרות זאת, כנות המחשבה לא מאפשרת לי בשום אופן לקבל את הארומה החתרנית שמוצמדת למהלך הזה.

זכורה לי הכותרת הנפלאה של מאמרו של אריק גלסנר, שהחליט לבצע את אקט הדִתלו”ש, וקרא למאמרו בכנות אירונית: “כיצד נהייתי אחד מהרוב”. גלסנר צודק. זה בדיוק פשר המעבר מהסטטוס “דתי” לסטטוס “חילוני”, בין אם נתכוון לכך ובין אם לא. ועל כן, יסלחו לי חבריי הדתל”שים, חתרנות איננה יכולה להיות מזוהה עם אימוץ העמדה ההגמונית. גם אם העמדה ההגמונית לפעמים נכונה וראויה (ולא שיש לי בעיה עקרונית עם אשכנזים או חילונים או גברים או צברים, וגם אני מאמצת לעתים קרובות הישגים מדעיים ומוסריים השייכים לחברה המערבית), אין צורך לראות בחבירה אליה כל מעשה של קריאת תיגר. אומץ? בהקשר האישי משפחתי והפנים־מגזרי, אולי כן. קריאת תיגר? ייחודיות? נון־קונפורמיזם הרואי? לא ממש, ושמא בדיוק להיפך: נכנעתם לרוב.

באשר לתודעתו העצמית של אותו דתל”ש־אינדיבידואליסט – כביכול באמצעות אקט הדתלו”ש הוא מנשל מעצמו את ההגדרות החיצוניות המגבילות ומשתחרר לתוך מרחב ניטרלי ו”לא בר זיהוי”, מרחב חדש המאפשר לו להפסיק לחוות את עצמו כחלק מחברה כלשהי, לחיות כאינדיבידואל ולהיות בפשטות “מי שהוא באמת” – אשאל את השאלה הבאה: איזו פעולה כוחנית יותר – חברה המציגה חוקים (הלכתיים וקהילתיים) ברורים ונוקשים, הממשטרים את המיניות שלך ומגבילים אותה, או חברה המציגה שיח כה “משוחרר” עד כי הנורמה המינית מצפה ממך לנהוג במיניות זמינה תמיד, “טבעית” ומתבקשת?

קרוב משפחה חילוני לחלוטין מבית חילוני למהדרין קבל פעם באוזניי על כך שאין לו שום סיכוי למצוא בת זוג חילונית שתסכים לחכות עם היחסים עד אחרי החתונה. לטענתו, כל בחורה חילונית נורמלית תדחה אותו על הסף ברגע שיעלה את הנושא. לא רק משום שהיא לא מעוניינת לחכות, אלא בעיקר מפני שהוא בפשטות ייחשב אצלה ללא נורמלי. “שילך לטיפול”, היא תסמס לחברתה. “בטח יש לו עכבות נפשיות רציניות”. יותר מכך: הוא הודה בפניי שאם ימצא אחת שתסכים לכך, רוב הסיכויים שהוא עצמו יחשוד שמשהו אצלה לא לגמרי בסדר.

סוגיית המיניות מהווה דוגמה אחת מני רבות, בבחינת מעט המחזיק את המרובה: האם ניתן עדיין לטעון שהחברה הישראלית ההגמונית (שהיא כאמור חילונית) היא חברה משוחררת, נטולת כללים חוקים והגדרות, מבלי שהטענה הזו תקרוס תחת אותו סמס הגמוני שממליץ לכולנו ללכת לטיפול?

חברים של ילדי כאפות

הלאה. הדתיים השקופים. הדתיים השקופים הם אמנם דתיים מבחינת אורח חייהם ההלכתי, אך הם נרתעים מהאפשרות שיזהו אותם כשייכים למגזר הדתי. הם עוטים על עצמם מלבושים שלא יניחו לאף אחד לקטלג אותם. גם כאן, לאקט הזה נלווה פעמים רבות מניע שמכריז על עצמו כאינדיבידואליסטי ואפילו חתרני. האמונה שלהם כי בהיותם “נטולי חזות דתית” הם למעשה “נטולי הגדרה” מזכירה לי את האתיופי שמוחמא מהכתבה המדירה אותו, או את האשכנזי שסבור שהוא מתפלל בבית כנסת “רגיל”. נטולי הגדרה? נהדר. הפנמתם לחלוטין את השיח ההגמוני, המדיר אתכם באמצעות הפיכת המסמנים, פרטי הלבוש שלו, ל”ניטרלים” כביכול.

למעשה, הדתיים השקופים עוסקים, ובצדק רב לדעתי, בחשיבות של ה”מסמנים החיצוניים” (אגב, הם עושים זאת באופן פרובלמטי משהו, משום שלכל זה נלווית הצהרה על הצורך להפסיק להתעסק בחשיבותם של המסמנים החיצוניים). הדתי השקוף ינמק לעתים את הבחירה בפריט הלבוש ה”ניטרלי” (שהוא כאמור הגמוני) כנשענת על הצורך להיות חופשי מהשיפוט הסביבתי: “זה לא עניינו של אף אחד אם אני מקיים מצוות או לא”.

אישה דתייה שהולכת עם מכנסיים (והסליחה עם מגלגלי העיניים על כך שאני מרשה לעצמי להעלות חומרים מהארכיון של לפני עשרים שנה, אבל מה לעשות שלאישה אין כיפה, והמסמנים היחידים שלה כדתייה הם, ובכן, פרטי לבוש, לכן סוגיית המכנסיים לא יכולה לאבד מהרלוונטיות שלה) היא בחורה שעוטה על עצמה חזות חילונית. לא ניטרלית, חילונית. אין מרחב ניטרלי שבו אנחנו מרחפים באוויר כאשר אנחנו נפטרים ממסמני השוליים שלנו. כל התפרקות ממסמני השוליים היא בהכרח היקלטות לתוך החיבוק המרוצה מעצמו של ההגמוניה.

כעת, הבה נשים את הדברים על השולחן: הדתיים השקופים פשוט אינם מעוניינים להיות מזוהים עם השבט שלהם, אלא עם הרוב. אינדיבידואליזם וחתרנות? עשו לי טובה. מיד נדבר על מהי כן חתרנות, אבל ללבוש מכנסיים או חצאית מיני בחברה שבה כולם לובשים מכנסיים וחצאית מיני, זו לא ממש אמירה חתרנית. יותר סוג של… חולשת אופי.

כאשר אני מגיעה לחתונה דתית וכל חברי החתן והכלה (שאני מכירה ויודעת כי הם דתיים) לבושים ב”חוסר הגדרה” יפה ואופנתי ומעודכן ונכון שכזה, אני מרגישה שאיבדנו את הזהות שלנו. איבדנו את האופי שלנו. הפכנו למשעממים. וכאשר המשעמם נעשה מודע לעצמו ככזה, לעתים הוא נוקט, גם אם לא במודע, את השיטה הידועה ביותר ביכולתה לייצר מחדש אפקט מסעיר: הלבשת חולשת האופי בלבושים של אישיות־ייחודית־חתרנית־ומגניבה.

השקופים הרי אינם דתל”שים, הם דתיים. אבל גם כיום, בישראל 2015, להיות דתי זה להיות הילד הלא מקובל בכיתה. ובאמת, מי רוצה להיות חבר של ילד כאפות? אני מכירה כמה כאלה שבאמת ובתמים חיבבו את ילד הכאפות. לפעמים הוא היה אפילו בן משפחה שלהם. וכך, במהלך מבריק שכל כולו חסר אישיות ונטול חוט שדרה, הם הצליחו גם להיות חברים שלו וגם לא להפוך להיות ילדי כאפות בעצמם. הם פשוט היו חברים שלו בסתר. כלפי חוץ אף אחד לא יכול היה לדעת שהם חברים שלו, שנאמר: “זה לא עניינו של אף אחד אם אני מקיים מצוות או לא!”.

ושלא ידברו איתי על פלורליזם, על פתיחות, על כך שכל המאמר הזה מבוסס על הנחת יסוד כאילו החילונים עוינים אותנו, מה שבדיוק מוכיח את הצורך בניפוץ החומות בין “דתיים” ל”חילוניים”, שצריך להבין שכולנו חברה אחת ולכן יש להפסיק להתבדל ולהפסיק להתגדר במסמנים מגזריים. אינני סבורה שה”חילונים” עוינים “אותנו”, כשם שאינני סבורה שאותו כתב שהתלהב ממוסיקה אתיופית עוין אתיופים, או שהאשכנזי מבית הכנסת ה”רגיל” עוין מזרחים. פוקו מלמד אותנו שאין צורך באלימות ובעוינות כדי להפעיל כוח המאלץ את קבוצת השוליים לטשטש את הזהות שלה כדי להתקבל כנורמטיבית. העלמת הסממנים המגזריים בנימוק של “הפלת מחיצות בין דתיים לחילונים” או “אחדות העם” דומה לאותו עיוורון של קהילה מרוקאית המוחמאת מכך שלא מאשרים לה לבנות בית כנסת משלה, ובמקום זאת שמרו לה מקומות בבית הכנסת ה”רגיל”, משום ש”כולנו חברה ישראלית אחת”.

ניפוץ חומות בין דתיים לחילוניים? אני בעד. ביטול הגדרות? אין דבר כזה. אחזור על כך שוב: ביטול הגדרות פירושו קבלת הנורמה ההגמונית החילונית (שהיא, אגב, מערבית אוניברסלית עוד יותר מאשר היא “ישראלית” בדווקא).

למרות ולא בגלל

לסיום נעבור לדתיים לייט. בניגוד לקודמיהם, הדתיים לייט לרוב אינם מצדיקים את עצמם במונחים של חתרנות. למעשה הם כלל לא עסוקים בהצדקת עצמם בהקשר הדתי. הם שותים את הקפה שלהם בשקט ובזה זה נגמר. לכן מרב הביקורת שלעיל לא רלוונטי אליהם, משום שכאמור אין אנו עוסקים כאן בהטפה לאורח חיים כזה או אחר, אלא בהטפה להתבוננות מחודשת בשיח ההצדקה העצמית שלנו. לאור זאת, חשוב רק להעמיד את הדתיים לייט על דיוקם בהקשר הסוציולוגי: דתי לייט הוא זה שאו־טו־טו עומד להיטמע בהגמוניה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא לא זה שמחבר צירופים חדשים בין דתיות לחילוניות, והוא גם ממש לא מה שמכונה “זהות היברידית”. דתי לייט הוא חלק מהרוב, אבל פשוט לא מעוניין ללכת עם זה עד הסוף.

נחזור לאנלוגיה העדתית: הדבר דומה למרוקאי משוכנז שעושה מימונה. כשהוא עושה את המימונה הוא עושה אותה כמו מרוקאי, לא כמו אשכנזי. אבל בכל היבט אחר, הוא מה שנקרא “משתכנז”. לא מעוניין לבעוט בבית שממנו הוא בא, אבל לאיש מאיתנו אין ספק מהו האידיאל שלו, המודל שאליו הוא נושא את עיניו ושאת אישורו הוא מבקש.

הצגתם של הדתיים לייט באופן הזה מאפשרת לי לערוך הבחנה בינם לבין דתיים מסוג אחר, שהם, והם בלבד, מהווים לדעתי את הטיפוסים שהמילה “אינדיבידואליזם” או “חתרנות” הולמת אותם. מדובר על דתיים שמגמישים את ההגדרות, לא מפרקים אותן וגם לא מתנצלים עליהן. שורר הבדל תהומי בין פריצה של ההגדרות תוך יומרה להשתחררות מוחלטת מהן לבין הגמשה שלהן. בעוד שבאפשרות הראשונה ניסינו לבטל את ההגדרות כליל, האפשרות השנייה מבוססת באופן אינהרנטי על קיומן של הגדרות, שאותן יש לנו עניין להגמיש.

את יכולה להיות רקדנית מוכשרת ומצליחה, אבל רק העובדה שאת רקדנית דתייה, שלא לומר דוסית, מעניקה לריקוד שלך את המשמעות החתרנית שלו. רקדנית דתייה עם סממנים דוסיים למהדרין עושה משהו לנוקשות של השיח הישראלי־חילוני, כמו גם לשיח הדתי על הגדרותיו, שהן אכן כובלות ומעולם לא טענתי אחרת. לחלופין, ברגע שתחליטי למשל להופיע בלבוש “לייט”, לבוש המרכך את המפגש של הקהל עם דוסיותך (המעיקה והזרה), לא ייוותר דבר מהחתרנות שלך. את פשוט לא “דוסית” יותר: החלת על עצמך מסמנים של דתייה לייט וזה לחלוטין לא משנה שאת בעצם מקיימת את כל התרי”ג. אם ברצונך לא רק לרקוד ריקוד אסתטי ומקצועי, אלא גם לעשות בכך את הדבר המעניין הזה של דיאלוג בין זהויות, של קריאת תיגר, של הגמשת ההגדרות ואִתגור השיח, דעי לך שהריקוד שלך חייב להיתפס כ”למרות” ולא “בגלל”. “למרות שהיא דוסית היא רקדנית מקצועית” זה משפט הגיוני. “למרות שהיא דתייה־לייט היא רקדנית מקצועית” כבר לא. גמישותה של רקדנית דתייה לייט מסתכמת לכל היותר בשפגט.

להכיר שאתה מיעוט

נסכם ונאמר: מטרת המאמר איננה לקבוע לאף אחד את אמות המידה הראויות. מצדי שכל אחד יתלבש לפי איזו אופנה שהוא רוצה וירקוד איזה ריקוד שהוא רוצה. אבל יושרנו האינטלקטואלי מוכרח לפוגג את הילת האינדיבידואליזם והחירות העצמית שנלווית להכחשה או טשטוש של סממני קבוצת המיעוט שלך. רומאי המתנהג ברומא כמו רומאי, מערבי המתנהג במדינה מערבית כמערבי, אינו מבטא בכך כל עצמאות מחשבתית. בנוסף, לא ניתן לברוח מאקט הייצוג. מי ש“נמאס לו כבר לייצג“ (את זהותו הדתית) נופל בהכרח לייצוג של חילוניות הגמונית. ובכלל, מי ש“נמאס לו“ ממורכבות איננו יכול להיתפס כמורכב, אלא לכל היותר כחובב קפה טוב.

ועבור אותם אלו שמתרעמים על ההיצמדות הקטנונית הזו לקוטר הבד ומאשימים אותה בשטחיות ובהיתפסות לחיצוניות, אשמח להקדיש את פסקאות הסיום למה שאני רואה בתור חשיבותם של המסמנים:

התמקדות במסמנים יכולה כמובן להיות שטחית, אבל היא איננה חייבת. הרי גם המילה “אנחנו“ היא “בסך הכול מסמן“, וראינו עד כמה קריטי להתמקד בה. למעשה, היהדות רואה במסמנים חלק אינהרנטי מהפנימיות. נחשוב על המימרה הידועה המתארת את עם ישראל במצרים: “לא שינו את שמם, לשונם ולבושם“. מהו שם? מהי שפה? מהו בגד? כולם מסמנים. “איזה דגש מוגזם על החיצוניות!“, הבה נזדעק, “אין פה שום דבר פנימי! מדוע אף אחד לא מדבר על ערכים או על אישיות?“

נכון. ערכים ואישיות הם עניינים חשובים ביותר, והמסמנים לא באים להחליפם. אך גם מסמנים הם עניין של אישיות. אני בהחלט רואה מקום להשוות בין המצב המיתולוגי של מיעוט עברי נדכא אל מול ההגמוניה המצרית, או לחלופין מיעוט יהודי חשמונאי הנרדף תחת הבשורה ההלניסטית, לבין המצב של הציבור הדתי המתקיים כיום בתוך חברה מערבית מחולנת. דווקא העובדה שכיום לא שוררים יחסי איבה בין הצדדים היא זו שמטשטשת את יכולתנו לזהות את יחסי הכוח ששוררים כאן, המובילים חלק מאיתנו לרגשי נחיתות מביכים, שסופם היטמעות מוחלטת ברוב.

אנחנו, אלו שזהותם היא זהות יהודית דתית הלכתית אורתודוקסית, מופיעים על גבי האפשרות התרבותית הנורמטיבית החילונית־מערבית כסטייה, כאנומליה, כ“שריטה“. כזו היא היהדות בעיני ההלניסט המתורבת, כזו היא הדתיות עבור השיח המערבי־ישראלי המחולן. בנקודה הזו אני קוראת לנו ליישם את מה שאני רואה בתור דתיות ליברלית בעלת זהות־עצמית: דתיות המתעצבת מתוך תודעת מיעוט תרבותי, הנאבקת על שימור ההבדלים בינה לבין ההגמוניה, אך מבלי שהיא צריכה לדחות באופן מוחלט את כל ערכי ההגמוניה. זו יכולת הדורשת חוט שדרה עצמאי למדי, המאפשרת לנו מצד אחד לקבל את הבשורה המערבית באותם תחומים שבהם היא רלוונטית, להמשיך להתקיים מתוך אהבת ישראל ולחלוק סולידריות עם הציבור החילוני, אך מצד שני, גם להתבדל: היכן שצריך, לדעת לבקר באופן נוקב את השיח ההגמוני הישראלי־חילוני־מערבי, להתקומם כלפיו ולהתמקם מולו באופן מוצהר כאנטיתיזה.

היכולת להזדהות כ“אחר“ ולהצהיר על עצמך: אני חלק מהשבט העברי/דתי הזה, אינני מתבייש בכך, אינני מתחנף להגמון, אינני מרכך את המסמנים הדוסים שלי, אינני מתאמץ לפוגג את המועקה שנוכחותי, ההזויה משהו, מעוררת בקרב העולם המערבי המהוגן, היא בדיוק ההיפך משטחיות חיצונית. זו יכולת חתרנית ומורכבת, שמצריכה, ובכן, מידה של אינדיבידואליזם.

בעקבות תגובות רבות שהמאמר גרר, מצורפת תגובתה של הרבנית אוריה:

המכנה המשותף לתגובות למאמרי נעוץ בהנחה המוטעית שאת דבריי כיוונתי לאנשים פרטיים, בעוד שהמאמר עסק בייצוג ובאופן שבו הוא נתפס.

 אפתח בהתנצלות. המאמר שלי נכתב מתוך כאב. הכאב הזה היתרגם אצלי לסגנון מזלזל ויש שיאמרו אף מתנשא. חשוב לי להבהיר, הבהרה שנקטתי בה גם במאמר, שמושא הזלזול הוא אך ורק “שיח” שקיים על אודות לבושם של אנשים מסוימים, ולא האנשים הפרטיים עצמם. בעקבות התגובות למאמרי למדתי שזו הייתה טעות לנקוט רטוריקה מזלזלת, כי החיצים שלה פוגעים ב”אנשים”, ולא רק ב”שיח”. אנסה כעת לחדד את ההבחנה בין “שיח” לבין “אנשים פרטיים” וכך נוכל להפסיק להיבהל או להיפגע מרטוריקה מזלזלת ונימנע מלייחס לה אמירות בלתי סבירות שהיא מעולם לא אמרה.

תארו בדמיונכם תמונות של שני טיפוסים דתיים: האחד לבוש כמו דוס. השני לבוש באופן חסר הגדרה. כעת הכניסו את המילים הבאות: “אומץ”, “מגניבות”, “שחרור”, ולעומתן: “שמרנות”, “קונפורמיזם משעמם”, “נראה כמו כולם”, ומתחו קו בין המילים לתמונות. כאשר אתם עונים על השאלה הזו, אל תשאלו את עצמכם מהי השקפתכם האישית או מהו סיפור חייכם האישי, כי לא עליכם נסב המאמר. מתחו את הקווים בין התמונות למילים תוך שאתם אתם מנסים לנחש את תוצאות הסקר הזה מראש, כאשר הוא נעשה בקרב דתיים ליברלים, ובעיקר בקרב הילדים שלנו, חבריהם וחברותיהם. התשובות שיתקבלו בסקר הזה הן ה”שיח”. כעת, האם נותרו קוראים שסבורים שמשמעויות כמו “מגניב ומשוחרר” יתחלקו באופן שווה בין שתי התמונות?

המאמר שלי לא מפנה ביקורת כלפי “מטושטשי הגדרה” ספציפיים, אלא כלפי הייצוג שלהם בשיח. הביקורת שהפניתי כלפי טיפוסים מסוימים היא למעשה ביקורת כלפי אותן תמונות, והמשמעות שהן מקבלות בסקר ההיפותטי הנ”ל. כמובן שאין אף אדם פרטי שהתמונות הללו הולמות אותו באופן הרמטי, אבל זה לא משנה. מה שמשנה הוא השיח, שמשוחח תמיד על תמונות, על “ייצוגים” ולא על אנשים.

אין טעם להתקומם כנגד המאמר “אבל בכלל לא עשיתי זאת ממניעים חתרניים”. זה הרי ברור ומובן מאליו! שהרי אם מישהו שאיננו מכיר אותך מתבונן בך במכולת ומייחס לך אוטומטית משמעויות כגון “חתרנות” או לחלופין “חוסר אופי” – האם הוא אומר זאת עלייך באופן אישי, או שמא על ה”ייצוג” שלך בשיח, שעליו אין לך כל שליטה?

מאחר שאני סבורה שהתמקדות בלבוש איננה בהכרח שטחית, אני לא חושבת שיש צורך לשנות את השיח כך שיפסיק להתמקד בלבוש. מה שכן, הצעתי להתמקד בו מתוך נקודת מבט אחרת. למתוח את הקווים בין המילים לתמונות מחדש, מתוך הפרספקטיבה הסוציולוגית של “הגמוניה” ו”שוליים”, שהיא קריטית בעיצוב הבחירות היומיומיות שלנו. ברגע שמכניסים את המשתנה הזה לנוסחה התמונה מתהפכת על פיה, ולפתע ה”משוחרר” כבר לא כל כך “משוחרר”, והאמיץ הוא דווקא זה שמתלבש באופן הכי קונפורמיסטי מבחינה מגזרית, אבל הכי לא קונפורמיסטי מבחינת החברה הישראלית.

גם אם אני מזדהה עם הדרישה “רבנים, צאו לי מארון הבגדים!”, יש צורך לומר אותה באופן לא נאיבי, ולהכיר בכך שברגע שהמגזר הדתי יצא לנו מהמלתחה תפסה את מקומו ההגמוניה (כפי שכתבתי במאמרי, ההגמוניה איננה תלויה במפלגת הבית היהודי, אלא במילה אחת פשוטה, “אנחנו”, המופיעה באתר וואלה.)

בעוד שאינני מוכנה לקבל כל עמדה של התנשאות כלפי אדם פרטי, עם שם ופנים וסיפור חיים משלו, שאותו אין לאיש מאיתנו זכות לנכס, אני לא אומרת את אותו הדבר כלפי ה”שיח”. לדעתי יש חשיבות רבה בשימוש באמצעים רטוריים של זלזול ואף ציניות כלפי “שיחים” מסוימים שראויים להגחכה.

הילד שצועק “המלך הוא ערום” לא צועק בכך על כל האנשים מסביבו “וגם אתם ערומים!”. הוא בכלל לא מתיימר לומר שום דבר על מי מהאנשים הללו, רק מבקש מהם לבחון, בינם לבין עצמם, את היחס שלהם למשמעות השיחנית שאיכשהו התעצבה סביב המלך. כעת כל אחד יכול להעיד על עצמו בכנות: האם הוא סבור שרוב האנשים בקהל כלל לא מנהלים דיון על לבוש? האם הדיון הזה חדש לו? האם הוא אדיש אליו? הייתכן שהוא בעצמו הושפע ממנו (גם אם היה זה בשלב צעיר יותר בחייו)? 

מי שכל הדיון הזה נראה לו ילדותי או אנכרוניסטי, אולי חולק על הנחת היסוד שלי הרואה חשיבות קריטית בהגדרה העצמית החיצונית ובשיח על אודותיה. אבל מה שבטוח, בהיבט הזה הוא כנראה איבד קשר למציאות החברתית של ילדיו, שעסוקה (ובצדק רב לדעתי) בדיוק בעניינים הללו.

באשר לשאר הטענות שהועלו כאן בתגובות: חלקן מאתגרות ומעוררות אותי לעדכן את עמדתי מחדש בהתאם למורכבויות שלא לקחתי בחשבון, וחלקן מייחסות לי עמדות שכלל לא ברור לי כיצד הן השתמעו מהמאמר. זה כמובן אומר דרשני, ואני מקבלת את זה.

ביחס לאלו האחרונות, אגיד את הדברים הבאים: אני מייחלת ליום שבו נהיה מסוגלים להקשיב לטיעונים, שאכן מהווים התמקדות מטיפנית בפרטי לבוש, מבלי להשליך עליהם אוטומטית את הקול השמרני האטום, הדוגמטי והעיוור שחלקנו חשים שהם נרדפים על ידו. המאמר שלי לא נכתב מתוך תודעה שמרנית קלאסית, אלא פוסט־ליברלית, וההבדל ביניהן ראוי אולי למאמר שלם בפני עצמו.

שנזכה לדון מתוך מחלוקת לשם שמים. אני מודה לכל המגיבים. למדתי מכם הרבה.