בעקבות תגובות רבות שהמאמר גרר, מצורפת תגובתה של הרבנית אוריה:

המכנה המשותף לתגובות למאמרי נעוץ בהנחה המוטעית שאת דבריי כיוונתי לאנשים פרטיים, בעוד שהמאמר עסק בייצוג ובאופן שבו הוא נתפס.

 אפתח בהתנצלות. המאמר שלי נכתב מתוך כאב. הכאב הזה היתרגם אצלי לסגנון מזלזל ויש שיאמרו אף מתנשא. חשוב לי להבהיר, הבהרה שנקטתי בה גם במאמר, שמושא הזלזול הוא אך ורק “שיח” שקיים על אודות לבושם של אנשים מסוימים, ולא האנשים הפרטיים עצמם. בעקבות התגובות למאמרי למדתי שזו הייתה טעות לנקוט רטוריקה מזלזלת, כי החיצים שלה פוגעים ב”אנשים”, ולא רק ב”שיח”. אנסה כעת לחדד את ההבחנה בין “שיח” לבין “אנשים פרטיים” וכך נוכל להפסיק להיבהל או להיפגע מרטוריקה מזלזלת ונימנע מלייחס לה אמירות בלתי סבירות שהיא מעולם לא אמרה.

תארו בדמיונכם תמונות של שני טיפוסים דתיים: האחד לבוש כמו דוס. השני לבוש באופן חסר הגדרה. כעת הכניסו את המילים הבאות: “אומץ”, “מגניבות”, “שחרור”, ולעומתן: “שמרנות”, “קונפורמיזם משעמם”, “נראה כמו כולם”, ומתחו קו בין המילים לתמונות. כאשר אתם עונים על השאלה הזו, אל תשאלו את עצמכם מהי השקפתכם האישית או מהו סיפור חייכם האישי, כי לא עליכם נסב המאמר. מתחו את הקווים בין התמונות למילים תוך שאתם אתם מנסים לנחש את תוצאות הסקר הזה מראש, כאשר הוא נעשה בקרב דתיים ליברלים, ובעיקר בקרב הילדים שלנו, חבריהם וחברותיהם. התשובות שיתקבלו בסקר הזה הן ה”שיח”. כעת, האם נותרו קוראים שסבורים שמשמעויות כמו “מגניב ומשוחרר” יתחלקו באופן שווה בין שתי התמונות?

המאמר שלי לא מפנה ביקורת כלפי “מטושטשי הגדרה” ספציפיים, אלא כלפי הייצוג שלהם בשיח. הביקורת שהפניתי כלפי טיפוסים מסוימים היא למעשה ביקורת כלפי אותן תמונות, והמשמעות שהן מקבלות בסקר ההיפותטי הנ”ל. כמובן שאין אף אדם פרטי שהתמונות הללו הולמות אותו באופן הרמטי, אבל זה לא משנה. מה שמשנה הוא השיח, שמשוחח תמיד על תמונות, על “ייצוגים” ולא על אנשים.

אין טעם להתקומם כנגד המאמר “אבל בכלל לא עשיתי זאת ממניעים חתרניים”. זה הרי ברור ומובן מאליו! שהרי אם מישהו שאיננו מכיר אותך מתבונן בך במכולת ומייחס לך אוטומטית משמעויות כגון “חתרנות” או לחלופין “חוסר אופי” – האם הוא אומר זאת עלייך באופן אישי, או שמא על ה”ייצוג” שלך בשיח, שעליו אין לך כל שליטה?

מאחר שאני סבורה שהתמקדות בלבוש איננה בהכרח שטחית, אני לא חושבת שיש צורך לשנות את השיח כך שיפסיק להתמקד בלבוש. מה שכן, הצעתי להתמקד בו מתוך נקודת מבט אחרת. למתוח את הקווים בין המילים לתמונות מחדש, מתוך הפרספקטיבה הסוציולוגית של “הגמוניה” ו”שוליים”, שהיא קריטית בעיצוב הבחירות היומיומיות שלנו. ברגע שמכניסים את המשתנה הזה לנוסחה התמונה מתהפכת על פיה, ולפתע ה”משוחרר” כבר לא כל כך “משוחרר”, והאמיץ הוא דווקא זה שמתלבש באופן הכי קונפורמיסטי מבחינה מגזרית, אבל הכי לא קונפורמיסטי מבחינת החברה הישראלית.

גם אם אני מזדהה עם הדרישה “רבנים, צאו לי מארון הבגדים!”, יש צורך לומר אותה באופן לא נאיבי, ולהכיר בכך שברגע שהמגזר הדתי יצא לנו מהמלתחה תפסה את מקומו ההגמוניה (כפי שכתבתי במאמרי, ההגמוניה איננה תלויה במפלגת הבית היהודי, אלא במילה אחת פשוטה, “אנחנו”, המופיעה באתר וואלה.)

בעוד שאינני מוכנה לקבל כל עמדה של התנשאות כלפי אדם פרטי, עם שם ופנים וסיפור חיים משלו, שאותו אין לאיש מאיתנו זכות לנכס, אני לא אומרת את אותו הדבר כלפי ה”שיח”. לדעתי יש חשיבות רבה בשימוש באמצעים רטוריים של זלזול ואף ציניות כלפי “שיחים” מסוימים שראויים להגחכה.

הילד שצועק “המלך הוא ערום” לא צועק בכך על כל האנשים מסביבו “וגם אתם ערומים!”. הוא בכלל לא מתיימר לומר שום דבר על מי מהאנשים הללו, רק מבקש מהם לבחון, בינם לבין עצמם, את היחס שלהם למשמעות השיחנית שאיכשהו התעצבה סביב המלך. כעת כל אחד יכול להעיד על עצמו בכנות: האם הוא סבור שרוב האנשים בקהל כלל לא מנהלים דיון על לבוש? האם הדיון הזה חדש לו? האם הוא אדיש אליו? הייתכן שהוא בעצמו הושפע ממנו (גם אם היה זה בשלב צעיר יותר בחייו)? 

מי שכל הדיון הזה נראה לו ילדותי או אנכרוניסטי, אולי חולק על הנחת היסוד שלי הרואה חשיבות קריטית בהגדרה העצמית החיצונית ובשיח על אודותיה. אבל מה שבטוח, בהיבט הזה הוא כנראה איבד קשר למציאות החברתית של ילדיו, שעסוקה (ובצדק רב לדעתי) בדיוק בעניינים הללו.

באשר לשאר הטענות שהועלו כאן בתגובות: חלקן מאתגרות ומעוררות אותי לעדכן את עמדתי מחדש בהתאם למורכבויות שלא לקחתי בחשבון, וחלקן מייחסות לי עמדות שכלל לא ברור לי כיצד הן השתמעו מהמאמר. זה כמובן אומר דרשני, ואני מקבלת את זה.

ביחס לאלו האחרונות, אגיד את הדברים הבאים: אני מייחלת ליום שבו נהיה מסוגלים להקשיב לטיעונים, שאכן מהווים התמקדות מטיפנית בפרטי לבוש, מבלי להשליך עליהם אוטומטית את הקול השמרני האטום, הדוגמטי והעיוור שחלקנו חשים שהם נרדפים על ידו. המאמר שלי לא נכתב מתוך תודעה שמרנית קלאסית, אלא פוסט־ליברלית, וההבדל ביניהן ראוי אולי למאמר שלם בפני עצמו.

שנזכה לדון מתוך מחלוקת לשם שמים. אני מודה לכל המגיבים. למדתי מכם הרבה.