ילד רואה את אבא עם חצאית

ילד רואה את אבא שלו לבוש בחצאית ויוצא עם שתי נשים, ושואל אותו על א-מונוגמיה. התשובה שהוא מקבל מאביו מופיעה כאן בתמונה המצורפת, שלקוחה מתוך כתבה שמתפרסמת עכשיו בווינט. הכתבה מספרת על אב לשני ילדים שהתגרש מאשתו לפני כשנתיים לאחר תהליך אישי עם עצמו, שבו גילה שהוא, “אלטרנטיבי, ייחודי, ועם העדפות מיניות ורומנטיות יותר מורכבות משל הטרו-נורמטיביים”.

בימים אלו הוא משיק אפליקציית היכרויות אלטרנטיבית, שמאחוריה עומד חזון: “בשנים האחרונות יש טרנד של פתיחות מינית. אני רוצה להאיץ אותו בצורה כזאת שעוד כמה שנים הילד שלי יגדל בחברה שבה הוא לא יפחד להגיד ‘אני אוהב גם בן וגם בת וגם את ההוא שאני לא בדיוק יודע מה הוא”.

שם האפליקציה הוא פרילרז (freelers), ובתרגום חופשי: “חופשיים”, ואכן, הנרטיב של השחרור לחופשי והיציאה מהקיבעון, מופיע בראיון כמעט בכל משפט שני. אזכורים חוזרים ונשנים של מילים כמו “בחירה” “רצון”, “חופש”, צצים בתדירות כה גבוהה, עד שכבר הספקתי לספור.

מנקודת מבט פוסט-מודרנית, (פוסט-מודרניזם מהסוג שאני מזדהה איתו) יש משהו מגוחך בנרטיב ה”חופש” שמוצמד לסיפור הזה, ובשורות הבאות אנסה להסביר למה. יצא קצת ארוך לפייסבוק. אז למי שיש סבלנות.

אנחנו חיים כיום בתרבות שבה שוררת תפיסה מודרניסטית של מושג החופש. לפי התפיסה המודרניסטית (זו שהפוסט-מודרניזם יוצא נגדה), החופש נתפס כהיפוכם של ההגדרות וההגבלות. לפיכך מובן מאליו שהבית שאליו לעולם לא יכנסו שתי בנות זוג של אבא אחד, הוא הבית ה”מקובע וה”כובל”, ולעומת זאת הבית שבו האב לבוש בבגדי נשים ויוצא במקביל עם שתי נשים, הוא הבית ה”חופשי”, שבו האפשרויות בלתי מוגבלות.

קחו למשל את המשפט הנודע של ז’אן ז’אק רוסו, משנת 1762 : “האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא נתון בכבלים”. הדימוי הזה הוא תמצית החשיבה הליברלית הנאורה. ברגע שנסיר את הכבלים, ברגע שכל האפשרויות יהיו פתוחות בפני האדם, יישאר לנו חופש טהור. התפיסה הזו מציירת את הגבלת האפשרויות, כתוספת חיצונית, תרבותית, על המציאות הניטרלית, הטבעית, שבה יש המון אפשרויות.

אמרתי את המילה “ניטרלית”, והיא מילה סופר-חשובה בהקשר הזה. הקונספט המודרניסטי מבוסס על אמונה בקיומה של ניטרליות. האדם נתפס כלוח חלק שהוכתם והוגבל על ידי נורמות חברתיות לא הכרחיות. אם רק ניפטר מהנורמות הללו, האדם ישוב להיות כביכול “נטרלי”, נטול כל השפעה חיצונית. שם, במרחב הכביכול נטרלי הזה, הוא יגלה אפשרויות בלתי מוגבלות ש”היו שם כל הזמן”, ופשוט התפספסו.

תפיסה פוסט-מודרנית לא מקבלת את קיומה של ניטרליות. האדם מעוצב מהחומרים הקיימים של תקופתו ותרבותו, כך שאם נקלף את התרבות ממנו, לא יישאר כלום. אין גלעין נטרלי טהור, שמתחבא מתחת לשכבות של נורמות תרבותיות. אנחנו הרבה יותר בצל מאשר אבוקדו.

אם כן, היצור ה”חופשי ממגבלות”, ש”כל האפשרויות פתוחות לפניו”, איננו אלא עוד צורה של נורמה תרבותית, של ראוי ולא-ראוי. אבא שלובש לפעמים חצאית ולפעמים מכנסיים זו נורמה תרבותית לא פחות מאשר אבא שלובש “רק” מכנסיים. תפיסת הפוליאמוריה והמונוגמיה כשתי אפשרויות לגיטימיות, היא נורמה תרבותית לא פחות מאשר “רק” מונוגמיה.

ובכלל, כשמדובר בנושאים עם מטען פוליטי מובהק כל כך, אשליית הנטרליות פשוט מצחיקה את הפוסטמודרניסטים. באחת מהרצאותיו, סלבוי ז’יז’ק נותן את הדוגמא הבאה. הוא משמיע באזננו קלישאה ומבקש מאיתנו לנחש איזה טיפוס אומר אותה, ימני או שמאלני:

“החייל הסורי והחייל הישראלי שנמצאים כל אחד מהעבר השני של הגבול, למדו שהם צריכים לשנוא זה את זה. אבל האמת היא שמתחת לנשק והמדים, הם בסך הכל ילדים בני 18, בני אדם שרוצים, כמו כולנו, לגדול, לחיות, לאהוב”.

נו, אז מי אומר את המשפט הזה? כמובן שהשמאלני. ולכאורה, זה אמור להיות לנו מוזר, כי המשפט הזה מתנסח בדיוק על פי הדימוי המודרניסטי של הניטרליות. לכאורה, אם מה שעשינו כאן זה לקלף את המדים כדי לגלות את ה”אדם” הניטרלי שנמצא מאחוריהם, היינו מצפים לכך שהמצטטים של המשפט הזה לא יתפלגו בצורה כל כך *בלתי-ניטרלית* ויגיעו אך ורק מהצד השמאלי של המפה.

גם לדעתי, המשפט הזה שז’יז’ק יורד עליו בגסות החיננית האופיינית לו, הוא פארסה מקוממת משלוש סיבות:

ראשית, כי כמו שאמרנו, מסתבר שהוא לא ניטרלי כמו שהוא מתיימר להיות, (עובדה ששמאלנים).

שנית, כי לקלף את הסיטואציה הזו מהמאפיינים הפוליטיים שלה, זה לחתוך ממנה משהו שהוא מהותי לה ולומר רק חצי אמת, עד כדי שקר גמור. (כמו לחתוך תמונה של בננה ולומר שזה הר).

ושלישית, משום שגם אם החיילים הללו באמת רוצים “לגדול, לחיות ולאהוב” לא בטוח שהם רוצים לעשות זאת בעולם שבו הם אין משמעות לזהות הלאומית שלהם ולמאבקים שהזהות הזו גוררת אחריה באופן בלתי נמנע.

במילים אחרות: לנתק את החייל, או לצורך העניין, כל אדם, מהמשמעות הפוליטית של נסיבות חייו, זה לצמצם אותו רק לרובד האסתטי של קיומו:

“אני רוצה לנשום ולאכול, גם חברי מעבר לגבול רוצה לנשום ולאכול, ולכל השאר אין משמעות.” לא קוראים לזה “סובייקט נטרלי” קוראים לזה “סובייקט אסתטי” ואולי אפילו “הדוניזם”.

נחזור לאבא והילד. כשאתה מסיר את המגבלות התרבותיות על לבוש-תואם-מגדר, כמו גם את המגבלה התרבותית על זוגיות מונוגמית, אתה ממשיך להנחיל לבן שלך אתיקה, אבל כזו שמצומצמת אך ורק לרובד האסתטי: “עם מי בא לי לקיים זוגיות, איזה בגד בא לי ללבוש”, וכדומה.

אבא יקר, ייתכן שהרדוקציה האסתטית שערכת לקיום האנושי של הבן שלך, יובילו אותו להיות אדם בוגר, רדוף תחושת ריקנות. ואם זה יקרה, ייתכן תתפלא לגלות, שפתיחת אפשרויות נוספות שלא נפתחו בפניו עד כה, היא לא מה שתמלא את הריקנות הזו שלו.

בנוסף, אבא יקר, אתה לא בדיוק משחרר את הילד שלך ממגבלות. המעשה שלך הוא בו זמנית “פתיחה של אפשרויות” ו”סגירה של אפשרויות”. מנקודת מבט פוסט-מודרנית, האפשרות לחיות בעולם שבו המובן מאליו הוא שיש רק בת זוג אחת, שקולה מבחינת מידת החירות שבה, לאפשרות לחיות בעולם שבו אתה יכול לצאת עם שתי נשים.

שתי האופציות הללו הן נורמות תרבותיות שיוצרות עבורך “מובן מאליו” ספציפי, ולכן אף אחת מהן לא נטרלית יותר מהשניה. “מובן מאליו ששתי נשים זה סבבה”, זה לא יותר נטרלי מ”מובן מאליו שרק אישה אחת”, והאמת שזה גם לא יותר חופשי. לפעמים זה אפילו כובל מאוד.

אציין כאן שלוש דוגמאות ל”חופש כובל”, בסיפוריהן של 3 נשים ישראליות שהובאו במדיה הפופולרית. שלוש הדוגמאות הופיעו כאמירה טריוויאלית, “על הדרך”, במסגרת כתבות שעסקו בכלל בנושא אחר.

דוגמא אחת: שופטת באחת מתכניות הריאליטי המצליחות בארץ, מספרת שכל חייה כאישה נשואה, היא לא חשבה שהיא רוצה להביא ילדים, כי תחום המסעדנות מילא אותה והעניק לה את כל העושר הרוחני שהיתה זקוקה לו. רק כשהגיעה לגיל 50, כגרושה, גילתה בדיעבד כמה היא מצטערת שלא הביאה ילדים, והיא מבכה על כך עד היום.

דוגמא שניה: כתבה שמספרת את סיפור האהבה של אישה שנשואה לצעיר ממנה ב 18 שנה. בגיל 30, לאחר שתי מערכות יחסים רציניות, היא התחילה להטיל ספק במוסכמות, וכלשונה : “האם להיות אמא זה משהו שאני באמת רוצה? או שאולי אני שבויה תחת המוסכמות של החברה?” בגיל 35 היא הבינה שהיא רוצה להיות אמא אבל “לא בהכרח צריכה או רוצה בשביל זה בן זוג”. “היה לי קל להפריד בין אימהות לזוגיות”, היא אומרת.

לאחר מכן היא מערערת גם על מוסכמת המונוגמיה, ויוצאת עם 3 גברים במקביל, בידיעת שלושתם. אחד מהם מציע לה להיות האבא של הילד העתידי שלה, והיא לא רוצה. משום מה היא מעדיפה מתרומת זרע אנונימית, ולא מאדם שהיא אוהבת. (מה?!..).

אז היא מתחילה טיפולי פוריות, ולאחר כמה שנים של טיפולי פוריות כושלים, היא מבינה שהיא בעצם רוצה להיות אמא מונוגמית. או אז היא מחפשת באופן נואש ומתפשר אחר הגבר המתאים, ולבסוף בגיל 41 היא מוצאת אהבה גדולה: היא מתאהבת בצעיר בן 23 והם מביאים יחד ילד.

20 שנה של אהבות כושלות, טיפולי פוריות מכאיבים ומרדף מתפשר אחר גברים לא מתאימים, לקחו לאישה הזו כדי לחזור לנקודת המוצא של המוסכמות שאותן היה לה כל כך חשוב לשבור מתוך איזו תודעת אינדיבידואליזם בשקל. 20 שנה שבהן היא הייתה כבולה, כמו כל אדם אחר, למוסכמות, אבל בשונה ממוסכמות שמרניות שמתנסחות כ”הגבלת אפשרויות”, המוסכמות שלה הן מוסכמות פרוגרסיביות שמתהדרות בנוצות של שחרור.

דוגמא שלישית: כתבה שמספרת על החלמתה מסרטן של אישה בת 30, והתמודדותה עם השלב שלאחר ההחלמה. המראיינת שואלת: “האם חשבת להקפיא ביציות לפני הטיפולים?” והמחלימה עונה: “כשהתגלה הסרטן הייתי בת 29, רק התחלתי את החיים, אין לי מושג אם אני רוצה ילדים מתישהו”.

בשונה מהדוגמאות הקודמות, כאן הסוף עדיין לא ידוע לנו: האם היא תתחרט על בחירתה בעתיד? אין לנו מושג. אבל בלי קשר לשאלת החרטה בעתיד, כבר בשלב הזה אני מרשה לעצמי לאפיין את הפוזיציה הזו של “אני בת 29, רק התחלתי את החיים, לא יודעת אם בכלל ארצה להיות אמא”, כאמאמא של הדיכוי.

אם מדובר פה בחופש, אז זה חופש שאין בו טיפת אינדיבידואליזם. החופש הזה חסר את הרכיב שיעניק לו מעמד של בחירה חופשית, והוא: בעלות על הסיטואציה. בעלות על הסיטואציה הנשית שנקראת “שעון ביולוגי”, שההשתמעות שלה הן אפשרויות מוגבלות ומתקתקות לאחור.

אישה לא חייבת לרצות ילדים בגיל 29, אבל אם היא לא מכירה בהשלכות של הגיל שלה על הפריון שלה, זו לא בחירה חופשית אלא מקסימום ציפה פאסיבית במורד הזרם התרבותי של ימינו, שלא באמת פותח את המחשבה, אלא עושה מאמץ אקטיבי כדי להשתיק אותה.

כאשר אישה בת 29 לא מטרידה את עצמה כהוא זה בשאלת האימהות העתידית שלה, כי “מובן מאליו” שבגיל 29 זו “רק התחלת החיים”, זה נשמע פחות כמו אישה שנוטלת את גורלה בידיה, ויותר כמו אישה שמישהו עצם לה את העיניים. זוהי צורת הדיכוי של “אינסוף האפשרויות”. אינסוף אפשרויות וחירות אמיתית לא בהכרח הולכים ביחד. גם אם אחד מהם הולך עם חצאית.

(נ.ב – רוסו הנ”ל, ה”נטרלי” הגדול אותו הזכרנו קודם, כתב בין השאר שהאישה כפופה לגבר באופן טבעי, וצריכה לציית לו. באופן מפתיע, זה היה גם ה”מובן מאליו” של תקופתו התרבותית. המסקנה הזו ניטרלית בדיוק כמו הניטרליות ששוררת בביתו של הילד המתואר בכתבה).