האם בנים יותר מוסריים מבנות?

“בנים מוסריים יותר מבנות”. זו היתה מסקנתו של לורנס קולברג, חוקר פסיכולוגיה התפתחותית, שערך בשנות השישים מחקר על דילמות מוסריות אצל ילדים. תוצאות המחקר פורסמו וזכו לתהודה עצומה. קולברג הציג בפני בנים ובנות בכיתה ו’ דילמות מוסריות, וביקש מכל אחד מהם בנפרד להציע פתרון ולהסביר אותו. הדילמה המפורסמת ביותר עוסקת באדם ששמו היינץ, שאשתו חולה במחלה קשה. התרופה יקרה מדי, והרוקח לא מסכים להוריד את מחירה. השאלה שנשאלו הילדים היא : “האם היינץ צריך לגנוב את התרופה”? קולברג ניתח את תשובותיהם של הבנים והבנות, והגיע למסקנה שהבנים מוסריים יותר. מדוע? משום שהבנים הכריעו שהיינץ צריך לגנוב את התרופה. כל אחד מהבנים טען בדרכו, שערך חיי האדם גובר על ערך הקניין. “הרוקח יכול להסתדר עם 1000 דולר פחות, אבל האישה, תמות”. אמר אחד הבנים בשם ג’ק. ג’ק גם מציע לתקן את החוק, כך שייקח בחשבון יוצאים מן הכלל כמו מקרים כאלו בהם לאדם הפרטי אין כסף לשלם את התרופה.

הבנות, לעומת זאת, הסתבכו עם השאלה הרבה יותר. הן לא הגיעו למסקנה חד משמעית. הן נטו להתמקד ברגשותיהם של המעורבים בסיטואציה, ולא הצליחו להתרומם לעבר עקרונות מוסריים מופשטים שיעזרו להן להכריע לכאן או לכאן. “החשיבה המוסרית נמוכה יותר אצל בנות”. קבע קולברג, והעולם הריע.

קרול גיליגן, פסיכולוגית ופילוסופית יהודייה אמריקאית, הייתה סטודנטית של קולברג. תוצאות המחקר הטרידו אותה והיא ביקשה לקבל את חומרי הגלם. היא עברה על ההקלטות ושמה לב למשהו מעניין. הבנות באמת מסתבכות יותר עם השאלה. הן לא מגיעות למסקנה חד משמעית, ולא מתרגמות את הדילמה לערכים מופשטים. אבל יש דפוס אחר שחוזר על עצמו אצל רוב הבנות, כמו זה שבא לידי ביטוי בדבריה של ילדה בשם אמי.

אמי מאוד נרעשת מהמצב הבלתי אפשרי שהיינץ נקלע אליו. היא בטוחה שיש מה לעשות, אבל גם בטוחה שלא נכון לגנוב את התרופה. היא מציעה להיינץ לדבר לליבו של הרוקח. היא מאמינה ששיחה כנה יכולה לשכנע את הרוקח לעזור לו. כשהמראיינת שואלת אותה מדוע לא כדאי שהיינץ פשוט יגנוב את התרופה, היא משיבה שזה לא יעזור לאשתו, משום שאם הוא ייתפס, הוא ישב בכלא ולא יוכל לטפל בה.

קרול גיליגן שמה לב שהמראיינת לא מתספקת בתשובותיה של אמי. המראיינת ממשיכה לומר לה שהרוקח לא מסכים להוריד את המחיר, אך אמי מצידה מתעקשת שאסור להיינץ לגנוב את התרופה. המראיינת שואלת אותה שוב ושוב מדוע לא, ובטחונה של אמי מתחיל להתערער. תשובותיה נעשות מהוססות יותר ויותר עד שלבסוף היא עונה בחוסר ביטחון מוחלט, שאם היינץ ייתן לאשתו את התרופה בלי הנחיות של הרוקח, הוא עלול לטעות במינון והיא עלולה למות. נדמה שאמי עצמה לא מאמינה בכנות לתשובה שלה, אך המראיינת רושמת משהו בכובד ראש והראיון מסתיים.

ההבדל בין ג’ק ואמי, אומרת גיליגן, הוא ש”אמי אינה רואה את הדילמה כבעיה מתמטית שנתוניה הם בני אדם, אלא כסיפור של מערכת יחסים נמשכת”. הבעיה, טוענת גיליגן, היא בשיטת המדידה והניתוח, שלוקחת בחשבון רק סוג אחד של תשובות, ולא נותנת מקום לסוג אחר.

גיליגן מחליטה לערער מן היסוד על המסקנות של קולברג ופותחת בסדרת מחקרים משלה. במחקריה נמצאים שוב הבדלים בין בנים לבנות, אבל הפעם, המראיינים מקבלים הנחיה ברורה: “כל תשובה היא לגיטימית. אל תנסו להוביל את הילד לתשובה שאתם מחפשים”. ולפתע, מתוך אינספור ילדים שעונים על דילמות מוסריות, גיליגן מבחינה בשתי גישות מוסריות שונות, גברית ונשית: “מוסריות גברית” מתמקדת בשמירה על זכויות, קריאה לצדק, נאמנות לחוקים, הגיון, וחשיבה מופשטת. לעומת זאת, “מוסריות נשית” מדגישה את הדאגה לזולת הקונקרטי, רגישות, וקשר אישי. המוסריות הנשית תעדיף להימנע מפגיעה באחרים, תוך מוכנות להקרבה עצמית.

מאז שנות השמונים מחקריה של גיליגן אוששו, אך גם הופרכו מספר פעמים. במחקרים מקבילים שנעשו התגלה שלפעמים דווקא בנים מפגינים מוסריות “נשית”, ובנות מפגינות מוסריות “גברית”. אבל על דבר אחד הסכימו כולם: קיימות שתי צורות מובחנות של חשיבה מוסרית, ואנשים נוטים להיות עקביים בצורת החשיבה המוסרית שלהם.

בעבר פירסמתי סיפור אמיתי שקיבלתי בפרטי מאישה אנונימית. האישה, מורה במקצועה, נעצרה על ידי שוטר תוך שהיא נוסעת לשלם מהכסף שאין לה, עבור הפסיכיאטר של תלמידתה שנפגעה מינית. [הסיפור מופיע בתחתית העמוד]

אני כתבתי הקדמה קצרה, בה טענתי שאפשר ללמוד מהסיפור על “יחסי גברים נשים, על אטימות, על גיהנום שאין לו פה”. חלק מהמגיבים חשבו שבכך התכוונתי לומר שאילו השוטר היה אישה, הוא היה מוחל לה על הדוח, וביקשו להתקומם כנגד הקביעה הזאת. בנוסף, ראיתי שחלק מהמגיבים חשבו שאין כאן שום אטימות, ושהוא עשה כראוי כשהחליט לא לוותר לה.

אני דווקא לא חושבת ששוטרת הייתה מבטלת את הדו”ח יותר מאשר שוטר. אבל אני מעוניינת לאפיין את העמדה של השוטר כ”גברית”, ואת עמדה של המורה כ”נשית”.

מיד כשקראתי את הסיפור הזה חשבתי על המחקר גיליגן. הדבר המרכזי שתפס אותי, וגרם לי לתסכול עמוק עד כדי בלתי נסבל, הוא חלון הזמן שבו האישה מבקשת מהשוטר לשוחח, *לפני* שהוא רושם לה את הדוח. בחלון הזמן הזה, ה”נשי” וה”גברי” נפגשים באופן נקי לחלוטין: היד הנשית מושטת לעזרה, והיד הגברית עסוקה בסימון וי על קטגוריות מופשטות. איך אומרת גיליגן? “משוואה שנתוניה הם בני אדם”.

המורה נוקטת בגישה של מוסריות נשית מזוקקת: היא לא מכחישה שהיא החזיקה את הסמרטפון. לא עולה בדעתה לשקר או “לגנוב” את דעת השוטר. לא עולה בדעתה להתחמק מהדוח על ידי מניפולציה פלרטטנית (כפי שחלק מהמגיבים הציעו לה, באירוניה). במקום זאת, היא מאמינה ביחסים בין אישיים. היא פונה אליו כמה פעמים, בבקשה שיאזין לה, רק לרגע. רק שיקשיב. שיתפוס את היד המושטת, שניה לפני שגלגל השיניים של החוק היבש ימעך כל אפשרות של מחווה אנושית פשוטה.

השוטר (שבמקרה הוא גבר, אבל יכול היה באותה המידה גם להיות שוטרת), הוא נציג החוק. הוא מזדהה לחלוטין עם התפקיד שלו, ונוקט בגישת המוסריות הגברית שמאפיינת את המרחב העקרוני, שבו שולטות משבצות בינאריות של אסור ומותר, והכי חשוב, הצו הקטגורי של קאנט “ומה אם כולם יתנהגו כך?!”. הצו הקטגורי של קאנט הוא האמאמא (או אולי האבאבא) של המוסריות הגברית.

אין ספק שהשוטר מבצע את תפקידו באופן אמין. גם כאשר האישה יוצאת אליו בוכה, הוא ננעל ונאחז בחוק: “את בלי מסכה!”. לבסוף, כשהוא נאלץ להקשיב לה, בעודה מגהקת את נפשה בבכי בלתי נשלט, נדמה שמתחת למעטה הקר, ליבו נחמץ. אבל מה לעשות, “חוק זה חוק”.

המורה, במוסריותה הנשית, בחרה לעשות את הדבר שהוא הכי לא “לפי הספר”: לקחת תלמידה שלה לפסיכיאטר ולשלם עליה מכספה, (שכאמור, אין לה ממנו הרבה). מוסריות גברית הייתה מפנה את התלמידה לרווחה או למי ש”אמור”, “לפי הספר”, “לטפל במקרים כאלה”, (ומי שמכיר את השטח יודע: גלגלי הרווחה טוחנים לאט), או מבקשת לחוקק חוקים שיעזרו לנפגעות פגיעה מינית לקבל סיוע כלכלי. בינתיים, התלמידה הייתה יכולה לשלוח יד בנפשה, והמוסריות הגברית הייתה מכתירה זאת כ”קרבן של המערכת”.

אבל המורה לא רואה לנגד עיניה “מקרה”. היא רואה בת אדם ששרויה בגיהינום. והיא מחליטה לקשור את גורלה בגורל התלמידה. כשהמורה בוכה בכי בלתי נשלט מול השוטר, אני מפרשת זאת כבכי של תלמידתה שבוקע מגרונה שלה. בכי שמבטא בתוכו את הגיהינום שאין לו פה. וזו עובדה שאין לו פה. פגיעה מינית לא מצליחה להזיז לאף אחד את הגבינה שלו. אפילו לא לשוטר מסכן שרוצה לעשות את היומית שלו וללכת הביתה. החוק היבש שלא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה, לא נרטב גם עכשיו. הדמעה היא נחלת הילדה, והיובש הוא נחלת הילד, שחלם להיות שוטר והנה עכשיו הוא מממש את תפקידו בדייקנות.

עברתי על התגובות המעניינות שהסיפור הזה קיבל, וראיתי שגם הן נחלקות למוסריות גברית ומוסריות נשית. המגיבים והמגיבות שסברו שהשוטר התנהג כראוי, מבטאים מוסריות גברית. המגיבים והמגיבות שביטאו חמלה כלפי המורה והתלמידה, ואפילו הציעו מיוזמתם לתרום לה כסף, מבטאים מוסריות נשית.

גיליגן סבורה שהמוסריות הגברית השתלטה על העולם, ושיש לאזן אותה עם מוסריות נשית. אני [אוריה מבורך] כל כך אוהבת את המגדר הגברי, וגם מזדהה פעמים רבות עם התכונות שמכתירים אותן כ”גבריות”. אבל בנקודה הזאת, אני לגמרי מסכימה עם גיליגן. בסדר, אל תבטלו את הדו”ח אחרי שהוא כבר נכתב. אבל ראבאק, לפני כן תקשיבו. לפחות תעצרו לרגע ותיענו לבקשה להקשיב. אולי תגלו בסיומו של הדיאלוג שאתם מעוניינים, מעומק ליבכם, מתוך בחירה חופשית ולא כתוצאה של מניפולציה, לפגוש בנקודה הספציפית הזו בן אדם, ולא משוואה מתמטית.

[ולסיום, עוד מחשבה: רבות נכתב על סוגיית הבכי הנשי מול עמדות כוח שמאייש אותן גבר. מתוך היכרות עם עצמי, אני חושבת (וכך גם טענה בפניי המורה שהתכתבתי איתה), שבכי מול דמות של שוטרת, היה מעורר במורה תחושת השפלה פחותה יותר, אם בכלל, ולא מחזיר אותה לגיל 8 לחוויה של ילדה שעומדת מול מבוגר שצועק עליה. ככה זה, לפעמים הדמות הגברית מקטינה את האישה בסיטואציה, מעצם היותה “גבר”. אפילו אם השוטר בכלל לא התכוון לכך. לזאת התכוונתי כשכתבתי שהחלפת המגדר של הדמויות הייתה מייצרת סיפור אחר. סיפור שיש בו בכי מתוך עוצמה נשית, ופחות מתוך תחושת השפלה שלוקח יומיים להחלים ממנה].

מי שרוצה לקרוא בפירוט על המחקר של גיליגן והביקורת שלה על קולברג, הדברים נמצאים בספרה “בקול שונה”, בפרק 2.

משתפת אתכם בהודעה שקיבלתי ממישהי בפרטי. סיפור כל כך קטן, על קבלת דו”ח בנסיעה, מספר סיפור כל כך גדול על החברה שלנו, על יחסי גברים ונשים, על אטימות, על גיהנום שאין לו פה.

אני [אוריה מבורך] חושבת שנכון לקרוא את הסיפור הזה מבעד משקפיים של “הקטגוריה המגדרית”. המושג “הקטגוריה המגדרית” שואל שאלה פשוטה: האם העובדה שגיבורי הסיפור הם גברים\נשים, משנה את העלילה. לא מדובר רק על טקסטים ספרותיים או סרטים, אלא גם על סיטואציות מחיי היומיום. כדי לענות על השאלה “האם יש כאן קטגוריה מגדרית”, עושים תרגיל פשוט: מספרים שוב את הסיפור, ומחליפים בכל פעם את המגדר של אחת הדמויות. ואז שואלים את עצמנו: אם האישה בסיפור היתה גבר, או להיפך, האם המגדר מעלה או מוריד את סיכוייו של הסיפור להתרחש? וגם, האם שינוי המגדר של אחת הדמויות, ישנה את הסיפור?

הרי ההודעה שקיבלתי לפניכם:

*

שלום אוריה. ראיתי שאת כותבת על הנושאים הללו. אז אני רוצה לכתוב לך כאן סיפור קטן שקרה לי.

לפני כמה חודשים נסעתי בכביש מהיר. הסמרטפון שלי בדיוק נפל באותו בוקר, ונתלש ממנו המגנט שמודבק אליו, כך שלא יכולתי להצמיד אותו באופן בטיחותי למעמד שלו. במהלך הנסיעה מדי פעם נאלצתי להרים אותו ולהתבונן במסלול הוויז, ואחר כך להניחו בחזרה. כך היה גם לפני שהגעתי למזלג הדרכים שבו לא הבנתי לאן עליי לפנות, ולפתע שמעתי שוטר קורא לי לעצור בצד. ידעתי בדיוק על מה נתפסתי. החזקתי סמרטפון בנסיעה.

השוטר ביקש ממני לפתוח חלון, והדבר הראשון שעבר לי בראש זה שאין לי זמן להתעכב. תלמידה שלי מחכה לי שאאסוף אותה, אמרתי לה שאני אצלה תוך 10 דקות. השוטר ביקש ממני רישיונות ומסמכים. תוך כדי שאלתי אותו האם יש על מה לדבר, האם אני יכולה להסביר לו את המצב. הוא הדף בכעס את הבקשה הזו. הדברים ברורים. החזקת סמרטפון. את מודה בזה?

– כן, אני מודה. אבל אני רוצה רגע לומר משהו. אתה יכול רגע לדבר איתי לפני שאתה כותב לי דו”ח?

– אין מה לדבר, את מודה באשמה ועל עבירה כזו אין אזהרה.

– כמה הדו”ח?

– 1000 ₪.

– וואו. אני ממש רוצה לדבר איתך על זה רגע. אפשר לדבר איתך לפני שאתה כותב לי דוח?

אין מה לדבר. השוטר מתרחק לעבר האופנוע שלו ורושם את הדו”ח. אני מסתכלת בשעון. אני מאחרת לתלמידה שלי, ואנחנו נפסיד את התור לרופא.

אני שולחת לה הודעה בווטסאפ: “לצערי אני מתעכבת. קחי מונית לשם, אני אשלם את זה. אני אגיע אחרייך.” אני מדמיינת אותה עולה על מונית לבד. בת 18 ועדיין ילדה מפוחדת. העיניים שלי מתחילות לזלוג דמעות. הדמעות הופכות להתייפחות. אני יוצאת מהרכב, השוטר עומד ליד האופנוע שלו, רושם את הדו”ח. אולי השוטר יסכים לשמוע אותי בכל זאת. אני מתקרבת אליו. השוטר קולט אותי וצועק עליי “את בלי מסכה, לחזור מיד לאוטו! אין מה לדבר אמרתי לך!”

אני חוזרת לאוטו. הבכי שלי נעשה קולני, ואני לא שולטת עליו בשום צורה. אני שומעת את עצמי בוכה בקול רם ונבהלת מעצמי. מחפשת טישו, לא מוצאת. בלית ברירה מנגבת בחולצה. אני יודעת שהשוטר תיכף יגיע ואני חייבת להירגע ומיד. אף אחד חוץ מבעלי מעולם לא ראה אותי במצב כזה. יש לי בקבוק מים. שותה מים ועוד מים ועוד מים. הבכי עצר, המים חנקו אותו. השוטר מגיע אל הרכב, משתופף אל החלון למסור לי את הדוח. אני חייבת לומר משהו.

-“סליחה רגע…” אני אומרת. אני מנסה לומר עוד משהו, אבל המילים לא יוצאות, במקום זאת עולים בגרוני רק גיהוקים כאלה של אחרי בכי, שכבר שכחתי איך הם מרגישים כי לא חוויתי אותם מאז גיל 8.

– “אני… מתנצלת…. לא… רציתי… לבכות… ככה” אחרי כל מילה גיהוק, הפסקה של שתי שניות בין מילה למילה. השוטר מתבונן בי בסוג של אי נוחות מלווה בשיעמום. נראה שהוא כבר רגיל לנשים שבוכות לו.

– “האם … יש… אפשרות… לבטל… את … הדו”ח.. אחרי… שכבר… כתבת… אותו….” מנסה לשים סימן שאלה בסוף המילה האחרונה אבל היא נקטעת בגיהוק. אני מושפלת. אני ילדה בת 8.

– “סליחה, גברת, בואי תרגעי, יש פה בסך הכל דו”ח, את עברת עבירה ואת עכשיו תלמדי לפעמים הבאות”.

אני פותחת את תא הכפפות. מוציאה מעטפה עם כסף.

– זה … זה הכסף… שאני… עכשיו… הולכת לשלם… לפסיכיאטר…”

השוטר מתבונן בריכוז. ממתין בסבלנות להמשך המשפט. את המשפט הבא לוקח לי 3 דקות להשלים, עם הרבה גיהוקים, ושתיית מים באמצע:

– “תלמידה שלי עברה פגיעה מינית בילדות על ידי מורה פרטי. ההורים שלה לא מוכנים לעזור לה. מאז ילדותה ועד היום, הם צוחקים עליה ואומרים שהיא ממציאה. לאחרונה היא לא עמדה בזה יותר. נכנסה לדיכאון עמוק. אני נוסעת איתה לפסיכיאטר, ומשלמת עליה היום, 800 ₪. אם היו לי עוד אלף שקל מיותרים, הייתי משלמת אותם עבורה. אין לי עוד 1000 שח. אני מורה. בבקשה, אין לי כסף לשלם את הדו”ח הזה. אני מבטיחה לדאוג למגנט חדש לסמרטפון”.

נדמה לי שהשוטר רוצה להשפיל את מבטו, אבל הוא מכריח את עצמו להתבונן בי במבט קר.

– גברת, אין מה לעשות, את נהגת עם סמרטפון ביד, עכשיו את תשלמי את הדוח ותלמדי לפעם הבאה.

– אז אי אפשר לבטל את הדוח?

– אין סיבה לבטל את הדוח. את הודית בעבירה.

שתיקה. השוטר עומד ליד החלון. אני עוצמת את עייני ונשענת לאחור.

– אתה לא יכול… או לא רוצה?

המשפט הזה הכעיס אותו מאוד. הוא השליך את הדוח לתוך הרכב והלך.

במשך כל הנסיעה בכיתי, וכך גם יומיים אחר כך. בכי שצץ ועולה ושוב דועך ושוב פורץ. לפני שהגעתי כתבתי לתלמידתי בווטסאפ “אל תיבהלי, עצר אותי שוטר וקצת בכיתי, אני נראית מפחיד אבל הכל בסדר”. כשאני והיא הגענו לפסיכיאטר, הוא ראה אותי ונבהל, חשב שאני המטופלת והיא המלווה שלי. התנצלתי ואמרתי שאני בסדר גמור, פשוט קצת נסערת מפגישה עם שוטר. בטח הפסיכיאטר חייך לעצמו, וחשב כמה נשים הן רגישות וקלות לבכות כשמדובר בדו”ח תנועה…

הדו”ח היה מונח בתא הכפפות במשך שלושה חודשים. לא העזתי לגעת בו, וגם לא לשלם אותו. לא הייתי מסוגלת. הוא הציץ אליי בכל פעם שפתחתי את תא הכפפות וידעתי שזה דבר שצריך להיעשות. ולא עשיתי. לפני שבוע קיבלנו התראה שהדו”ח עלה ל 1500 משום שלא שילמנו אותו בזמן.

שלחנו בקשה לביטול הדו”ח. כתבנו שנשמח לשלם הדוח המקורי, אלף שקלים, בזה הרגע, אבל בבקשה שימחלו לנו על ה 50 אחוז שנוספו לו. הסברנו שהעיכוב נובע מתוך קשיים שקשורים לקורונה. הבוקר קיבלנו תשובה שלילית. “לא נמצאו נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות את הפחתת הדו”ח”.

בימים האחרונים אני מנסה להשיג לתלמידה שלי טיפול נפשי.3 מפגשים עם הפסיכיאטר לא הספיקו. הנפש שלה מרוסקת. הפלאשבקים לא פוסקים, והיא מבקשת את נפשה למות. יש לי קופת חיסכון שפתחתי עם עצמי בפייבוקס. בכל כמה זמן אני מוסיפה לשם סכום קטן, וכבר הצטברו שם 280 ₪. גם אחותי היקרה תרמה קצת. עכשיו אני צריכה לקחת את הכסף הזה עכשיו ולשלם אותו למשטרת ישראל.