האם בנים יותר מוסריים מבנות?

אוריה מבורך

“בנים מוסריים יותר מבנות”. זו היתה מסקנתו של לורנס קולברג, חוקר פסיכולוגיה התפתחותית, שערך בשנות השישים מחקר על דילמות מוסריות אצל ילדים. תוצאות המחקר פורסמו וזכו לתהודה עצומה. קולברג הציג בפני בנים ובנות בכיתה ו’ דילמות מוסריות, וביקש מכל אחד מהם בנפרד להציע פתרון ולהסביר אותו. הדילמה המפורסמת ביותר עוסקת באדם ששמו היינץ, שאשתו חולה במחלה קשה. התרופה יקרה מדי, והרוקח לא מסכים להוריד את מחירה. השאלה שנשאלו הילדים היא : “האם היינץ צריך לגנוב את התרופה”? קולברג ניתח את תשובותיהם של הבנים והבנות, והגיע למסקנה שהבנים מוסריים יותר. מדוע? משום שהבנים הכריעו שהיינץ צריך לגנוב את התרופה. כל אחד מהבנים טען בדרכו, שערך חיי האדם גובר על ערך הקניין. “הרוקח יכול להסתדר עם 1000 דולר פחות, אבל האישה, תמות”. אמר אחד הבנים בשם ג’ק. ג’ק גם מציע לתקן את החוק, כך שייקח בחשבון יוצאים מן הכלל כמו מקרים כאלו בהם לאדם הפרטי אין כסף לשלם את התרופה.

הבנות, לעומת זאת, הסתבכו עם השאלה הרבה יותר. הן לא הגיעו למסקנה חד משמעית. הן נטו להתמקד ברגשותיהם של המעורבים בסיטואציה, ולא הצליחו להתרומם לעבר עקרונות מוסריים מופשטים שיעזרו להן להכריע לכאן או לכאן. “החשיבה המוסרית נמוכה יותר אצל בנות”. קבע קולברג, והעולם הריע.

קרול גיליגן, פסיכולוגית ופילוסופית יהודייה אמריקאית, הייתה סטודנטית של קולברג. תוצאות המחקר הטרידו אותה והיא ביקשה לקבל את חומרי הגלם. היא עברה על ההקלטות ושמה לב למשהו מעניין. הבנות באמת מסתבכות יותר עם השאלה. הן לא מגיעות למסקנה חד משמעית, ולא מתרגמות את הדילמה לערכים מופשטים. אבל יש דפוס אחר שחוזר על עצמו אצל רוב הבנות, כמו זה שבא לידי ביטוי בדבריה של ילדה בשם אמי.

אמי מאוד נרעשת מהמצב הבלתי אפשרי שהיינץ נקלע אליו. היא בטוחה שיש מה לעשות, אבל גם בטוחה שלא נכון לגנוב את התרופה. היא מציעה להיינץ לדבר לליבו של הרוקח. היא מאמינה ששיחה כנה יכולה לשכנע את הרוקח לעזור לו. כשהמראיינת שואלת אותה מדוע לא כדאי שהיינץ פשוט יגנוב את התרופה, היא משיבה שזה לא יעזור לאשתו, משום שאם הוא ייתפס, הוא ישב בכלא ולא יוכל לטפל בה.

קרול גיליגן שמה לב שהמראיינת לא מתספקת בתשובותיה של אמי. המראיינת ממשיכה לומר לה שהרוקח לא מסכים להוריד את המחיר, אך אמי מצידה מתעקשת שאסור להיינץ לגנוב את התרופה. המראיינת שואלת אותה שוב ושוב מדוע לא, ובטחונה של אמי מתחיל להתערער. תשובותיה נעשות מהוססות יותר ויותר עד שלבסוף היא עונה בחוסר ביטחון מוחלט, שאם היינץ ייתן לאשתו את התרופה בלי הנחיות של הרוקח, הוא עלול לטעות במינון והיא עלולה למות. נדמה שאמי עצמה לא מאמינה בכנות לתשובה שלה, אך המראיינת רושמת משהו בכובד ראש והראיון מסתיים.

ההבדל בין ג’ק ואמי, אומרת גיליגן, הוא ש”אמי אינה רואה את הדילמה כבעיה מתמטית שנתוניה הם בני אדם, אלא כסיפור של מערכת יחסים נמשכת”. הבעיה, טוענת גיליגן, היא בשיטת המדידה והניתוח, שלוקחת בחשבון רק סוג אחד של תשובות, ולא נותנת מקום לסוג אחר.

גיליגן מחליטה לערער מן היסוד על המסקנות של קולברג ופותחת בסדרת מחקרים משלה. במחקריה נמצאים שוב הבדלים בין בנים לבנות, אבל הפעם, המראיינים מקבלים הנחיה ברורה: “כל תשובה היא לגיטימית. אל תנסו להוביל את הילד לתשובה שאתם מחפשים”. ולפתע, מתוך אינספור ילדים שעונים על דילמות מוסריות, גיליגן מבחינה בשתי גישות מוסריות שונות, גברית ונשית: “מוסריות גברית” מתמקדת בשמירה על זכויות, קריאה לצדק, נאמנות לחוקים, הגיון, וחשיבה מופשטת. לעומת זאת, “מוסריות נשית” מדגישה את הדאגה לזולת הקונקרטי, רגישות, וקשר אישי. המוסריות הנשית תעדיף להימנע מפגיעה באחרים, תוך מוכנות להקרבה עצמית.

מאז שנות השמונים מחקריה של גיליגן אוששו, אך גם הופרכו מספר פעמים. במחקרים מקבילים שנעשו התגלה שלפעמים דווקא בנים מפגינים מוסריות “נשית”, ובנות מפגינות מוסריות “גברית”. אבל על דבר אחד הסכימו כולם: קיימות שתי צורות מובחנות של חשיבה מוסרית, ואנשים נוטים להיות עקביים בצורת החשיבה המוסרית שלהם.

בעבר פירסמתי סיפור אמיתי שקיבלתי בפרטי מאישה אנונימית. האישה, מורה במקצועה, נעצרה על ידי שוטר תוך שהיא נוסעת לשלם מהכסף שאין לה, עבור הפסיכיאטר של תלמידתה שנפגעה מינית. [הסיפור מופיע בתחתית העמוד]

אני כתבתי הקדמה קצרה, בה טענתי שאפשר ללמוד מהסיפור על “יחסי גברים נשים, על אטימות, על גיהנום שאין לו פה”. חלק מהמגיבים חשבו שבכך התכוונתי לומר שאילו השוטר היה אישה, הוא היה מוחל לה על הדוח, וביקשו להתקומם כנגד הקביעה הזאת. בנוסף, ראיתי שחלק מהמגיבים חשבו שאין כאן שום אטימות, ושהוא עשה כראוי כשהחליט לא לוותר לה.

אני דווקא לא חושבת ששוטרת הייתה מבטלת את הדו”ח יותר מאשר שוטר. אבל אני מעוניינת לאפיין את העמדה של השוטר כ”גברית”, ואת עמדה של המורה כ”נשית”.

מיד כשקראתי את הסיפור הזה חשבתי על המחקר גיליגן. הדבר המרכזי שתפס אותי, וגרם לי לתסכול עמוק עד כדי בלתי נסבל, הוא חלון הזמן שבו האישה מבקשת מהשוטר לשוחח, *לפני* שהוא רושם לה את הדוח. בחלון הזמן הזה, ה”נשי” וה”גברי” נפגשים באופן נקי לחלוטין: היד הנשית מושטת לעזרה, והיד הגברית עסוקה בסימון וי על קטגוריות מופשטות. איך אומרת גיליגן? “משוואה שנתוניה הם בני אדם”.

המורה נוקטת בגישה של מוסריות נשית מזוקקת: היא לא מכחישה שהיא החזיקה את הסמרטפון. לא עולה בדעתה לשקר או “לגנוב” את דעת השוטר. לא עולה בדעתה להתחמק מהדוח על ידי מניפולציה פלרטטנית (כפי שחלק מהמגיבים הציעו לה, באירוניה). במקום זאת, היא מאמינה ביחסים בין אישיים. היא פונה אליו כמה פעמים, בבקשה שיאזין לה, רק לרגע. רק שיקשיב. שיתפוס את היד המושטת, שניה לפני שגלגל השיניים של החוק היבש ימעך כל אפשרות של מחווה אנושית פשוטה.

השוטר (שבמקרה הוא גבר, אבל יכול היה באותה המידה גם להיות שוטרת), הוא נציג החוק. הוא מזדהה לחלוטין עם התפקיד שלו, ונוקט בגישת המוסריות הגברית שמאפיינת את המרחב העקרוני, שבו שולטות משבצות בינאריות של אסור ומותר, והכי חשוב, הצו הקטגורי של קאנט “ומה אם כולם יתנהגו כך?!”. הצו הקטגורי של קאנט הוא האמאמא (או אולי האבאבא) של המוסריות הגברית.

אין ספק שהשוטר מבצע את תפקידו באופן אמין. גם כאשר האישה יוצאת אליו בוכה, הוא ננעל ונאחז בחוק: “את בלי מסכה!”. לבסוף, כשהוא נאלץ להקשיב לה, בעודה מגהקת את נפשה בבכי בלתי נשלט, נדמה שמתחת למעטה הקר, ליבו נחמץ. אבל מה לעשות, “חוק זה חוק”.

המורה, במוסריותה הנשית, בחרה לעשות את הדבר שהוא הכי לא “לפי הספר”: לקחת תלמידה שלה לפסיכיאטר ולשלם עליה מכספה, (שכאמור, אין לה ממנו הרבה). מוסריות גברית הייתה מפנה את התלמידה לרווחה או למי ש”אמור”, “לפי הספר”, “לטפל במקרים כאלה”, (ומי שמכיר את השטח יודע: גלגלי הרווחה טוחנים לאט), או מבקשת לחוקק חוקים שיעזרו לנפגעות פגיעה מינית לקבל סיוע כלכלי. בינתיים, התלמידה הייתה יכולה לשלוח יד בנפשה, והמוסריות הגברית הייתה מכתירה זאת כ”קרבן של המערכת”.

אבל המורה לא רואה לנגד עיניה “מקרה”. היא רואה בת אדם ששרויה בגיהינום. והיא מחליטה לקשור את גורלה בגורל התלמידה. כשהמורה בוכה בכי בלתי נשלט מול השוטר, אני מפרשת זאת כבכי של תלמידתה שבוקע מגרונה שלה. בכי שמבטא בתוכו את הגיהינום שאין לו פה. וזו עובדה שאין לו פה. פגיעה מינית לא מצליחה להזיז לאף אחד את הגבינה שלו. אפילו לא לשוטר מסכן שרוצה לעשות את היומית שלו וללכת הביתה. החוק היבש שלא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה, לא נרטב גם עכשיו. הדמעה היא נחלת הילדה, והיובש הוא נחלת הילד, שחלם להיות שוטר והנה עכשיו הוא מממש את תפקידו בדייקנות.

עברתי על התגובות המעניינות שהסיפור הזה קיבל, וראיתי שגם הן נחלקות למוסריות גברית ומוסריות נשית. המגיבים והמגיבות שסברו שהשוטר התנהג כראוי, מבטאים מוסריות גברית. המגיבים והמגיבות שביטאו חמלה כלפי המורה והתלמידה, ואפילו הציעו מיוזמתם לתרום לה כסף, מבטאים מוסריות נשית.

גיליגן סבורה שהמוסריות הגברית השתלטה על העולם, ושיש לאזן אותה עם מוסריות נשית. אני [אוריה מבורך] כל כך אוהבת את המגדר הגברי, וגם מזדהה פעמים רבות עם התכונות שמכתירים אותן כ”גבריות”. אבל בנקודה הזאת, אני לגמרי מסכימה עם גיליגן. בסדר, אל תבטלו את הדו”ח אחרי שהוא כבר נכתב. אבל ראבאק, לפני כן תקשיבו. לפחות תעצרו לרגע ותיענו לבקשה להקשיב. אולי תגלו בסיומו של הדיאלוג שאתם מעוניינים, מעומק ליבכם, מתוך בחירה חופשית ולא כתוצאה של מניפולציה, לפגוש בנקודה הספציפית הזו בן אדם, ולא משוואה מתמטית.

[ולסיום, עוד מחשבה: רבות נכתב על סוגיית הבכי הנשי מול עמדות כוח שמאייש אותן גבר. מתוך היכרות עם עצמי, אני חושבת (וכך גם טענה בפניי המורה שהתכתבתי איתה), שבכי מול דמות של שוטרת, היה מעורר במורה תחושת השפלה פחותה יותר, אם בכלל, ולא מחזיר אותה לגיל 8 לחוויה של ילדה שעומדת מול מבוגר שצועק עליה. ככה זה, לפעמים הדמות הגברית מקטינה את האישה בסיטואציה, מעצם היותה “גבר”. אפילו אם השוטר בכלל לא התכוון לכך. לזאת התכוונתי כשכתבתי שהחלפת המגדר של הדמויות הייתה מייצרת סיפור אחר. סיפור שיש בו בכי מתוך עוצמה נשית, ופחות מתוך תחושת השפלה שלוקח יומיים להחלים ממנה].

מי שרוצה לקרוא בפירוט על המחקר של גיליגן והביקורת שלה על קולברג, הדברים נמצאים בספרה “בקול שונה”, בפרק 2.