מהו גרעין האמת שבכל אחד מהשיחים המערביים?

אוריה מבורך

 

האנושות היא לא עדר של כסילים

העברנו ביקורת חריפה על השיחים המערביים: הצגנו את הסתירות הפנימיות שלהם, תיארנו את ההשלכות הגרועות שלהן כלפי מי שמשתייך אליהם, והסברנו מדוע הם טועים.

דווקא משום שהביקורת שלי היא מאוד חד משמעית, כדאי שנכיר עיקרון חשוב של ביקורת תרבות היומיום, שלא דיברנו עליו כל כך בספר.

העיקרון הזה אומר שכשמדובר באידיאולוגיות שאנשים רבים מזדהים איתן, אין דבר כזה “שקר מוחלט” או “שטות גמורה” (complete nonsense). בכל אידיאולוגיה פופולרית יש גרעין של אמת, גרעין שמעניק “חיים” גם לקליפות השגויות והשקריות שהיא עטופה בהן.

בפרק ההרחבה הזה אני רוצה שנצביע על גרעין האמת של כל שיח.

זו איננה גישה פלורליסטית. אם פלורליזם היא ההנחה ש”אנחנו צריכים לתת מקום לכל השקפת עולם וללמוד ממנה”, אז אני לא פלורליסטית. אני באופן אישי לא חושבת שחשוב ללמוד מאידיאולוגיות שאני חושבת שהן שגויות. אני לא חושבת שאנחנו צריכים לתת מקום לכל תפיסת עולם באשר היא, ובמיוחד כאשר מדובר בתפיסה שלדעתנו הנזק שלה גדול בהרבה מהתועלת. כשם שאני לא “פלורליסטית” לגבי אוכל, ולכן משתדלת להימנע מרעלים ולהכניס לגוף שלי בעיקר את מה שבריא וטוב לו, כך אני לא פלורליסטית לגבי הבריא והלא בריא של עולם הרעיונות.

אם כך, מדוע חשוב לי להצביע על גרעין האמת של כל שיח?

ראשית, משום שלא תיתכן תפיסת עולם שקרית לחלוטין, שהיא מובנת לנו. זוכרת שאמרנו שמה שהופך אותנו למושפעים מ”שיח” כלשהו, זו מידת ההבנה הפשוטה שלנו את ההיגדים שלו? ובכן, הסיבה לכך שאנחנו מבינים משפט כלשהו, היא משום שיש בו גרעין של היגיון כלשהו שמאפשר לו להיות מובן. אם שיח כלשהו היה שטות גמורה, פשוט לא היינו מצליחים להבין מה הוא אומר. זאת אומרת שכדי לערוך ביקורת אפקטיבית, אנחנו צריכים לדייק יותר מהי נקודת האמת שאנחנו יכולים להזדהות איתה, ומתי היא הופכת לשגיאה.

שנית, משום שכאשר אנחנו מצביעים על גרעין האמת של תפיסה שגויה, אנחנו מחזירים לעצמנו את האמון באנושות. ביקורת תרבות היומיום עלולה ליצור אצלנו תחושה שהאנושות עשויה מעדר של כסילים. “איך הם לא מבינים עד כמה תפיסת העולם שלהם מטופשת?!” זו תחושה שעשויה להתעורר ולגרום לנו לפקפק בתבוניות של האנשים שהולכים שבי אחר התפיסה הזו.

אבל ברגע שמבינים שבכל שיח יש גרעין של אמת, אפשר להבין את ההיגיון שבהליכה אחר תפיסת עולם שגויה. אפשר להבין שלא תמיד מדובר בתנועה שמבוססת על טיפשות ועיוורון, אלא על תנועה שמה שמניע אותה הוא תבונה, אבל תבונה שסטתה ממסלולה והפכה בלי כוונה לאבסורד מבחינה רציונאלית או לעוול מבחינה מוסרית.

כעת, בואי נבחן אחד אחד את חמשת השיחים המערביים, וננסה להציע מהו גרעין האמת ש”מחייה” אותם. אני כותבת כאן הצעות שעלו במוחי ובמוחם של קוראי המהדורות הקודמות של הספר שביקשתי את עזרתם בחשיבה על כך, ואת כמובן מוזמנת לחשוב על גרעינים נוספים…

החוויה אמיתית, המסקנה שגויה

בפרק 13 הצגתי את גרעין האמת שאני מוצאת בשיח הפוריטני. כעת נאתר כמה גרעיני אמת מתחת לקליפות של השיחים המערביים:

גרעין האמת של השיח השמרני החילוני

השיח השמרני החילוני סבור שצריך להטיל מגבלות על מיניות. המיניות לא אמורה להתרחש במנותק מאהבה ומחויבות, ולכן יש לממש אותה אך ורק עם פרטנר שמוגדר כבן הזוג שלי (אך לא בהכרח “בעלי”). בן הזוג יכונה פעמים רבות בכינוי “האחד”, למרות שלאחר שהקשר יסתיים, אנחנו עשויים לפגוש “אחד” אחר.

אני משערת שלא קשה לך לזהות את גרעין האמת של השיח הזה. השיח השמרני החילוני מבוסס על שאיפה שמזכירה לנו את השאיפה של השיח היהודי בריא, להטעין את המיניות במשמעות. כמו השיח היהודי הבריא, גם השיח השמרני החילוני רואה במיניות משמעות שהיא מעבר להנאה האסתטית, ולכן אפשר וצריך להגביל את ההנאה הזו כאשר היא פוגמת במשמעות שאליה אנחנו שואפים.

השיח הזה גורם לאנשים להקריב את התשוקות הפיזיות שלהם למען ערך זוגי נעלה, במילים אחרות, הוא מתעדף משמעות מוסרית של זוגיות מחייבת, על פני חוויה אסתטית שאין בה עומק מוסרי. מהסיבה הזו, אני חושבת שמבחינה מוסרית, השיח הזה הוא הגבוה ביותר מבין כל האופציות שמציע לנו השיח המערבי.

אבל, כוונות טובות מוסריות לא בהכרח מתורגמות למציאות שמיטיבה איתנו. היות והפרק הזה לא עוסק בביקורת, לא ארחיב כעת מדוע אני סבורה שהשיח הזה שגוי, מסוכן, ועלול לפגוע אנושות במי שמשתייכים אליו. עסקנו בכך בהרחבה בחלק ד’ של הספר שעסק בשמירת נגיעה ובביקורת על השיח השמרני החילוני.

גרעין האמת של שיח השחרור המיני

שיח השחרור המיני סבור שצריך לנתק את המיניות מזוגיות. שיח השחרור המיני רואה את המגבלות על המיניות כנובעות בהכרח מפוריטניות. לפעמים יש לו גם ארומה פמיניסטית, הסוברת שנשים שלא נוהגות ב”שחרור מיני”, למעשה נתונות לדיכוי.

כלומר, לשיח השחרור המיני יש שני אויבים שהוא מקפיד לנסות “להשתחרר” מהם: האחד הוא תפיסה פוריטנית שרואה במיניות משהו נמוך, והשני הוא תפיסה שוביניסטית שרואה במיניות האישה משהו מאיים שצריך לרסן ולכבול, בעוד המיניות הגברית יכולה להתפרץ החוצה ללא כל מגבלה.

אני יכולה להבין את האנרגיות המרדניות של שיח השחרור המיני. כאשר שיח השחרור המיני מזהה את השיח הפוריטני ואת השיח השוביניסטי כפוגעניים, הוא מזהה נכון! אמנם, כפי שנראה בפרקים הבאים, הפתרון שהוא מציע הוא פתרון שגוי, שלדעתי עלול להזיק לנו לא פחות מהשיח הפוריטני או השוביניסטי.

גרעין האמת של השיח המתירני

כאמור, שיח השחרור המיני נחלק לארבע סוגים. הראשון שבהם הוא השיח המתירני, שרואה במיניות דבר נמוך אבל כיף, “אז למה לא”. השיח המתירני יתפוס את המיניות וגם יציג אותה כלפי חוץ, בצורה נמוכה, ולא יחוש סתירה בין משיכה מינית לבין זלזול במושא המשיכה הזו.

אני חושבת שגרעין האמת של כל אחד מהשיחים הוא בראש ובראשונה חוויה אנושית אותנטית. כשמדובר בשיח המתירני, מדובר בחוויה אמיתית ונפוצה של אנשים רבים שחווים מיניות נמוכה.

אנשים שבוחרים לנתק בין מיניות לבין אהבה ומחויבות, אכן עשויים לחוות את המעשה המיני באופן מנוכר ומשפיל. אבל האינטואיציות הבריאות שלהם אומרות להם שלא יכול להיות שמיניות היא דבר רע, אסור, שצריך להדחיק. הם מרגישים שהמיניות היא חלק בלתי נפרד ממי שהם, ולכן הם לא מוכנים לקבל על עצמם את המגבלות הפוריטניות. וכך, ברגע שהם מצליחים להשתחרר מרגשות האשמה שהשיח הפוריטני הטיל עליהם, הם מצליחים גם ליהנות ממיניות נמוכה, מנוכרת, מזלזלת, בהמית.

עבור אנשים המשתייכים לשיח המתירני, המונח “הסכמה” מצליח לאלחש את כל הבעיות האחרות שבאינטראקציה המינית שלהם. כל עוד יש “הסכמה”, המעשה המיני נושא עליו את הכותרת של “מותר, לגיטימי, ראוי”. השיח המתירני וויתר מרצון, או התייאש בלית ברירה, מסטנדרטים מוסריים גבוהים יותר מאשר “הסכמה”. בעולם שבו שוררת אסתטיזציה (עליה דיברנו בפרקים הקודמים), עולם שבו ערכים מוסריים של טוב ורע, נמחקים ומוחלפים בפרמטרים אסתטיים של טוב ורע, אנשים רבים פשוט למדו להסתפק במועט מבחינה מוסרית. אבל היות ובני אדם הם יצורים מצפוניים, זה גורם לרבים מהם להרגיש אבודים.

השיח המתירני הוא בית חם ומחבק עבור אנשים אבודים. כמו “אלכוהוליסטים של מיניות”, הם מטביעים את יגונם בטיפה המרה של המיניות הנמוכה, מעבירים עוד לילה של ‘ניצול מיני הדדי מבחירה’ והעיקר לא להרגיש את החסר העצום שנפער ברגע שהמיניות איבדה את המשמעות המוסרית שלה.

ובאמת, אחד המאפיינים התרבותיים המעניינים של השיח המתירני, הוא שלפעמים ניתן למצוא תיאורים שלו שנשמעים כמו קינה. בסרטים, קליפים, או ספרים מסוימים, נוכל למצוא תיאורים מתירניים רווים בכאב, ביקורת עצמית, אפילו אשמה. אבל בשונה מווידוי של בעלי תשובה, התיאורים הללו לא מכוונים אותנו לעבר אופק מתוקן יותר שאליו יש לשאוף, אלא נעצרים בשלב הכאב והאבל, ללא כל אלטרנטיבה, גוררים אותנו ליאוש ולהשלמה בלית ברירה עם האפלה של המיניות הנמוכה.

גרעין האמת של שיח ההשגבה

שיח ההשגבה הוא תמונת הראי של השיח המתירני. מה שהראשון מציג כנמוך, השני מציג כגבוה, רוחני ונעלה.

לשיח ההשגבה יש שתי גרסאות: האחת מכלילה יותר, לפיה כל מפגש מיני בהסכמה, כל צפיה בגוף חשוף, וכל חוויה של חשיפת הגוף המיני, הם ביי דפנישן התרחשות “נשגבת”. השניה, אקסקלוסיבית. לא כל מיניות תהיה בהכרח נשגבת. אבל אם יתרחשו מספר תנאים, ההתרחשות המינית תהיה נשגבת, אפילו אם האיש והאישה לא מכירים זה את זו, ולאחר מכן יפרדו כל אחד לדרכו.

גם כאן, אני חושבת שהחוויה האנושית היא זו שהולידה את שיח ההשגבה. אנשים רבים מתחברים לשיח ההשגבה, משום שהוא מעניק שפה לתחושות העוצמתיות והגבוהות שהם עצמם חווים ביחס למיניות. והם לא לגמרי טועים. מעבר לעובדה הבסיסית שמיניות אכן יכולה לגרום לנו להרגיש חוויה רוחנית, גרעין האמת של שיח ההשגבה הוא הקסם שבמיניות. זהו קסם המובנה במיניות, שיכול להתרחש אפילו כאשר מדובר בפרטנרים זרים.

מה שאני מכנה אותו “הקסם” של המיניות, (שבסיטואציות מסוימות מתפקד יותר כמו “כישוף”) הוא היכולת שלה להצליח למוסס גבולות, לפוגג את ה”בלתי נחדרות” הבסיסית של כל אחד מאיתנו, ולתת תחושה, אפילו לזמן קצר וחולף, של התאחדות של שני “אחרים” זרים.

גישות שמרניות כלפי מיניות (ובתוך כך גם הגישה שלי), יטענו שלא יתכן מפגש מיני שהוא עמוק באמת, בין שני אנשים זרים. אבל החיים עצמם מעניקים לנו תחושה אחרת. דווקא העובדה שמיניות יכולה להעניק לשני אנשים זרים רגעים של קרבה גדולה, מוכיחה לכאורה שהמיניות היא אירוע חריג: לא רק שהיא מקרבת בין שני אנשים אוהבים ומחויבים, זה קל! אבל לייצר קרבה בין שני אנשים שאפילו לא מכירים זה את זה? זה כבר חתיכת הישג. כנראה שמיניות היא אכן אירוע רוחני ונשגב, אם היא מצליחה בכזו קלות לעשות את מה שעשרות שעות שיחה לא יצליחו… (כי אם נשוחח לפני כן, יכול להיות שדווקא אתרחק ואאבד משיכה לאחר שאגלה שאני לא מעריכה את האופי שלו)

כפי שראית אם קראת את חלק ג’ של הספר, אני חושבת ששיח ההשגבה נשבה בקלות רבה מדי בכישוף של המיניות. אנשים שמכירים את השיח היהודי הבריא “על בשרם”, יודעים להבחין בין חוויה רוחנית זוגית עמוקה, לבין חוויה אסתטית מהנה ועוצמתית מאוד, שבטעות מיחסים לה עומק שגדול על מידותיה. אבל למרות שאני חולקת על המסקנות של שיח ההשגבה, אני בהחלט יכולה להבין את החוויה שמובילה אותו למסקנות הללו.

גרעין האמת של שיח האדישות  

שיח האדישות תופס את המיניות כ”לא ביג דיל”. הוא מתנגד למטען כלשהו שמוצמד למיניות, בין אם מדובר במטען נמוך (כמו אצל השיח המתירני) ובין אם מדובר במטען גבוה (כמו אצל שיח ההגבה). שיח האדישות משווה את המיניות לאוכל טוב, ובכך הוא מרדד את המיניות לחוויה סתמית ונטולת משמעות. לחלופין, הוא מרדד את המיניות לאקט-הזדווגות של בעלי חיים, ובכך הוא מנשל את המיניות האנושית מהמאפיינים שהופכים אותה למשהו שהוא מאוד “ביג דיל”.

שימו לב שכתבתי כאן את המילה “מרדד”. כלומר, לדעתי שיח האדישות עושה למיניות משהו לא טבעי, משהו שלא מתאים לה. אבל זהו גם גרעין האמת של השיח הזה. כל מה שניתן לרדד אותו לרכיב אחד, אכן מכיל בתוכו את הרכיב הזה. מיניות אכן יכולה להרגיש לנו לפעמים כמו “חוויה כיפית סתמית כמו אכילת המבורגר” או “מפגש בין שני גופים, כמו אצל בעלי חיים”.

למען האמת אנשים שנמצאים בקשר ארוך-טווח וחווים שחיקה משמעותית בתשוקה המינית, עלולים לפעמים לחוות את המיניות כסתמית ונטולת מטען, גם במובן החושני. הם יגידו שזה “נחמד”, אבל לא יבינו למה העולם עושה מזה עניין כזה גדול. הסתמיות האסתטית שלהם מתורגמת בטעות לסתמיות ערכית. המיניות האישית שלהם לא מפעילה אצלם חיבור למקומות גבוהים בקשר שלהם, ולכן הם מסיקים בטעות שהמיניות אכן נטולת משמעות באופן עקרוני.

אני יכולה להבין מהיכן נובעת החוויה של “שיח אדישות”, אבל כפי שנראה בחלק ד’ של הספר, לאנשים כאלו אני ממליצה לעשות בדיוק ההיפך מ”לזרום” עם חוסר המשמעות של המיניות שלהם. אם הם יטעינו את המיניות במשמעות, (משמעות שמושגת דווקא על ידי הגבלת המיניות), ייתכן שהם יגלו עונג מיני עוצמתי מאוד, מסוג חדש.

גרעין האמת של שיח ההכחשה

שיח ההכחשה מתייחס בעיקר למשמעות של הגוף החשוף: הוא לא חווה דעה על יחסי מין, אלא על אקטים אחרים (שאני, בניגוד אליו, רוצה לטעון שהם מיניים וצריכים להיות מיניים): חשיפת הגוף שלנו לעיני הזולת, והתבוננות בגוף החשוף של הזולת. לטענת שיח ההכחשה, הגוף החשוף איננו מיני, ולכן זה “לא ביג דיל” לחשוף אותו. לפעמים שיח ההכחשה דווקא מכיר בכך שהתרבות רואה באיבר כלשהו משמעות מינית, אבל הוא מעוניין להיפטר מהמשמעות הזו. לכן, הוא יעודד חשיפה של הגוף מתוך מגמה לנטרל את הגוף מהמיניות.

גם כאן, שיח הכחשה נשען על חוויה אותנטית שלדעתי לא מעט אנשים חווים מדי פעם: החוויה שמשהו בגוף שאנחנו רואים לנגד עינינו, אמור להיות מיני, אבל הוא פשוט לא. לא כל ירכיים שגברים רואים ברחוב, אכן מעוררות בהם תשוקה. לא כל פלג גוף עליון גברי חשוף שנשים רואות ברחוב, גורם להן להתרגשות.

השאלה האם איבר כלשהו נחווה על ידי הצופים שלו באותו רגע באופן מיני, תלויה בהמון גורמים. היא תלוית הקשר תרבותי (שדיים באפריקה לא נחווים באותו אופן כמו בעולם המערבי). היא תלוית סיטואציה (האם מדובר בהליכה סתמית ברחוב, במסיבה, או אולי בכלל בהנקה). היא תלוית משתנים הורמונליים ורגשיים (לא לכולנו אותו סף גירוי, לא כולנו חווים עוררות מינית באותה תדירות). היא תלויה בסוג הקשר (חברים אפלטוניים לפעמים מדווחים על חוסר משיכה מינית ביניהם, גם אם הם נמצאים על חוף הים בבגדי ים). ולצערנו, היא לפעמים גם תלוית מודל יופי תרבותי (גוף שלא נראה בדיוק כמו מודל היופי, עלול להיחוות לפעמים כ”לא מיני”, לעומת גוף שנראה כמו “הגוף הנכון” מבחינה תרבותית, שבנוגע אליו קל לנו יותר להבין “מה מיני בזה”).

היות והאפקט המיני של איברים חשופים הוא לא חד משמעי בכל הסיטואציות, אני בהחלט יכולה להבין את החוויה שממנה מגיע שיח ההכחשה, גם אם אני מתנגדת למסקנות שלו.

בנוסף, שיח ההכחשה נשען גם על חוויה שלילית של המיניות. כפי שנראה, שיח ההכחשה חווה בפול ווליום את כל המאפיינים הבעייתיים שמיניות עלולה לקחת חלק בהם: החפצה, פגיעה מינית, ניצול. הרצון להיפטר מהמשמעות המינית של הגוף, נשען לפעמים על הרצון להיפטר מתופעות הלוואי השליליות שעלולות להתלוות אליה. למרות שלדעתי שיח ההכחשה שוגה מכף רגל ועד ראש, אני מעריכה את האינטואיציה המוסרית הזו, שלא מוכנה להסכים לקבל את התופעות הפוגעניות הללו.

***

סיימנו לטעום מגרעין האמת שבכל אחד מהשיחים המערביים. אני מקווה שכעת את מצליחה עוד יותר להבין את נקודת המוצא של הספר שמפרידה בין האדם הפרטי לבין השיח שלו. כאמור,  הביקורת בספר נעשית מתוך כבוד לאנשים שמשתייכים לשיחים הללו, ומתוך ההבנה שמה שמנחה אותם אלו “גרעיני אמת” שעשויים להיות מבלבלים מאוד…