ביקורת תרבות היום-יום
אוריה מבורך
עיקרון ראשון:
הפרדה בין האדם הפרטי לבין “השיח”. כאמור, אני מאוד רחוקה מ”שנאת חילונים”, אבל כן חשה תחושות קשות של תיעוב, לא כלפי “החילונים” אלא כלפי “השיח המערבי”, שאצלי הוא הרבה פעמים משמש כמילה נרדפת ל”שיח השחרור המיני”.
עיקרון שני:
“שיח” הוא אוסף של היגדים פשוטים וקלישאתיים יחסית, שמטרתם היא בדרך כלל להצדיק איזשהו אורח חיים או עמדה. למשל, ההיגד “בשר זה רצח” מצדיק אורח חיים צמחוני, אבל זה לא אומר שכל הצמחונים יזדהו איתו. יש צמחונים שעושים זאת פשוט כי זה בריא. או למשל, ההיגד “צניעות זה כדי שנשים לא יפתו ויחטיאו את הגברים”, מצדיק לבוש צנוע, אבל לא כל הנשים והגברים שמתלבשים בצניעות, יזדהו איתו. יש אנשים שדוגלים בצניעות ומצדיקים זאת באופן אחר.
עיקרון שלישי:
“השיח המערבי” הוא השיח הרווח במדינות מערביות. גם מדינת ישראל היא בראש ובראשונה מערבית ולכן השיח המערבי הוא ה”מובן מאליו” שלה. כל במה פופולרית שיש לה זהות “נטרלית” כביכול, ולא מגזרית (כמו וואלה, ווינט, מאקו, וכדומה), מפיצה את השיח המערבי כברירת מחדל.
שימו לב: כשאני משתמשת בביטוי “השיח המערבי” אני מדברת באופן ספציפי על שיח השחרור המיני ברור שיש גם שיח מערבי שמרני, אבל אני לא עוסקת בו כאן.
עיקרון רביעי:
הציבור החילוני הוא לא רק אוסף של אינדבידואלים, אלא הוא “מגזר”. אין דבר כזה זהות שהיא נטרלית. ה”נטרליות” היא רק למראית עין. אחד הכשלים הבעייתיים של מבט נטול חוש ביקורת, היא תפיסת הזהות החילונית כזהות נטרלית. אין לי אפשרות להרחיב כאן יותר מדי על כך, אבל מקווה שזה יעבור גם בלי הרחבה.
עיקרון חמישי:
הבחנה בין אידיאולוגיות “גלויות” לאידיאולוגיות “סמויות”. היגדים של אידאולוגיות גלויות מנוסחים בצורה מוצהרת: “צריך לעשות כך וכך” “ראוי שכך וכך”, “אני מאמינה שכך וכך”. מאוד קל לזהות את האידיאולוגיות הללו, ואם צריך, להתנגד אליהן. לעומתם, היגדים של אידאולוגיות סמויות הם סתמיים למראה, וגם הדוברים שלהם בדרך כלל לא מודעים להנחות היסוד שלהם.
לדוגמא: “אני תמימה, הייתי רק עם חמישה גברים בחיים שלי”, הוא היגד שכולנו מבינים אותו, אבל רובנו לא שמים לב להנחת היסוד שמאפשרת לנו להבין אותו, והיא “מיניות מנוגדת לתמימות”. רק לאחר חשיפת הנחת היסוד הזו אפשר לשאול אם אנחנו מסכימים עם ההיגד הזה או לא, ואז לבחור אם להתנגד אליה. עד שלא נעביר את ההיגד הזה תהליך ביקורתי של חשיפת הנחות היסוד שלו, כולנו נהיה מושפעים ממנו באופן פאסיבי ולא נימצא בעמדה של בחירה ביחס לאידיאולוגיה הסמויה.
עיקרון שישי:
ביקורת תרבות היומיום מתעניינת הרבה יותר באידיאולוגיות סמויות מאשר באידיאולוגיות גלויות. לדוגמא – הפוסט המקורי של האבא מהמאמר הקודם, עסק באידיאולוגיות גלויות, בעוד שהפוסט שלי על עמליה עסק באידיאולוגיות סמויות.
עיקרון שביעי:
הכוח ששיח כלשהו מפעיל עלינו (בדרך כלל בלי כוונה), נמצא ב”מובן מאליו” שבו. ככל שהיגד מסוים יותר בנאלי, קלישאתי ומובן מאליו עבורנו, כזה שלא צריך להתעכב עליו יותר מדי, כך הכוח הסמוי שהוא מפעיל עלינו יותר גדול. לכן, קלישאות של תרבות מסוימת, הן חומר מצוין ללמוד באמצעותו על התרבות הזו. משום כך, אם אנחנו נתקלים בהיגד שנראה לנו הזוי, כזה מעורר הרבה יותר הרמות גבה מאשר הסכמה והזדהות, סימן שהוא לא מייצג שיח רווח, ואין צורך להשקיע משאבים רבים בניתוח וביקורת שלו.
לדוגמא: אם מישהו יעלה פוסט עם ההיגד “אני גבר דתי נשוי, וזה אומר שקניתי את האישה שלי ומותר לי לאנוס אותה” , הוא יעורר כל כך מעט הזדהות, אם בכלל, כך שלא צריך להתייחס להיגד הזה כמייצג של השיח הדתי. אינדיקציה נוספת לכך שההיגד הזה לא מייצג שיח רווח, היא העובדה שהוא *לא יופיע בבמה דתית-מגזרית פופולרית*. המקסימום שלו זה להצליח להופיע בטוקבקים, אבל הוא לעולם לא יופיע כטקסט מטעם הבמה עצמה, שאמור להביא ולשמר קהל.
עיקרון שמיני:
כל סוגי התושבים במדינת ישראל עשויים להיות מושפעים ממה שאני מכנה “השיח המערבי”, אבל אנשים שיש להם זהות חילונית, פגיעים הכי מכולם מפני השיח הזה. ולכן, במידה ואנחנו מוצאים אותו מסוכן, השיח המערבי מסכן את האדם החילוני יותר מאשר את האדם הדתי, החרדי, הערבי, וכדומה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהזהות החילונית נתפסת (לצערי) כ”נטרלית” ולא כעוד אחד מהמגזרים הבלתי נטרליים כמו דתיים, חרדים, ערבים. כתוצאה מאשליית הנטרליות הזו, התחביר של השיח המערבי מפעיל כוח הרבה יותר חזק על חילונים.
לדוגמא: כשאני, כאישה דתית, קוראת באתר ווינט את המשפט “כולכם מוזמנים להגיע בשבתות לפארקים של קק”ל” אני מודרת באופן טבעי מעמדת הנמען של המשפט הזה. הרי ברור שהמשפט הזה לא לוקח בחשבון דתיים, וה”כולם” שלו הוא “נטרלי”, כלומר- חילוני. וזה בסדר גמור, אני לא מצפה שאתר “נטרלי”, כלומר חילוני, ישתמש בניסוח אחר. ועכשיו ניקח לדוגמא את המשפט “כשאנחנו צורכים את הפורנו שלנו, זה מבאס שהאינטרנט פתאום נתקע”, כחלק מכתבה שעוסקת בפתרונות אינטרנט, ונבין מיד שיש כאן נורמליזציה של צפייה בפורנו שפועלת עלינו על ידי המילה “אנחנו”.
גם כאן, אני כאישה דתית פחות פגיעה לנורמליזציה הזאת. כאישה דתית אני חשה באופן בסיסי ולא תמיד מודע, שה”אנחנו” של המשפט הזה לא כולל אותי. הזהות שלי כוללת בתוכה רכיב בסיסי של “אחרות”, (החילוני הוא ה”נטרלי” ואילו הדתי, הערבי, החרדי, הם “האחר”), והרכיב הזה דווקא מציב חוצץ כלשהו ביני לבין עמדת הנמען של ההיגדים הללו. האם זה אומר שאין דתיים שצופים בפורנו? כמובן שיש. אבל לא תמצאו כמעט דתיים שעורכים נורמליזציה לפורנו, בוודאי שלא בבמות המגזריות ובשיח הדתי הלגיטימי והרווח.
עיקרון תשיעי:
כל היגד שלא היה עובר בבמה פופולרית של המגזר הדתי, הוא היגד שאנשים דתיים פחות פגיעים ממנו. משפט כמו “כשאנחנו צופים בפורנו שלנו”, “תשתחררו ותתחילו להגמיש את הנטיה המינית שלכם”, “אני רק בת 29, עוד לא התחלתי לחיות וברור שאני לא יודעת עדיין אם אני רוצה להיות אמא”, “האישה האמיצה שעזבה משפחה וילדים כדי להגשים את החלום ולהפוך למלכת בדסמ (מיניות אלימה בהסכמה)” הם דוגמאות למשפטים כאלו, שאנשים דתיים קצת יותר “חסינים” מפני הכוח שהם מפעילים, כי הם חשים באופן לא מודע שהם מודרים מעמדת הנמען שלהם.
קוראים חילונים יקרים, אני מבקשת שתשימו לב לנקודה הבאה: מתוך המתודולוגיה של ביקורת תרבות היומיום עולה שכל התופעות הבאות ברשימה, שייכות לשיח המערבי ה”נטרלי”. לא מדובר בתופעות אזוטריות ושוליות. גם אם הן גורמות להרמת גבה בקרב חלק מהנמענים החילונים שלהן, זו עדיין לא הרמת גבה מספיק חריפה כדי לגרום להן להפסיק להופיע שוב ושוב בבמות הפופולריות בארץ. כלומר, הן לא גורמות לקהל החילוני לתפוס אותן כהזויות עד כדי כך, שהוא מצביע ברגליים ומפנה את הטראפיק לבמות אחרות שלא משוחחות בשפה של שיח השחרור המיני.
ולכן, גם אם אתם באופן אישי, משפחתכם, וכל מעגל החברים שלכם, לא מזדהים עם התופעות הללו, אני מצפה מכם להבין ש *התופעות הללו בכל זאת שייכות אליכם, מעצם זה שהן מאפיינות את השיח הפופולרי ב”מגזר” שלכם.* המגזר החילוני הוא לא פחות “מגזר” מהמגזר הדתי. אבל בניגוד למגזר הדתי, יש בו פחות אלמנטים של “משטור” גלוי, ויותר אלמנטים של “משטור” סמוי, (כלומר- אידיאולוגיות סמויות שנוכחות במובן מאליו של השיח הפופולרי).
כאישה דתית, אני משתדלת לקחת אחריות על הסימפטומים המביכים והדוחים של המגזר שלי.
למשל, אם מישהו אומר “המתנחלים הם חבורה של גזענים”, “דתיים הם הומופוביים”, “דתיים מטייחים פגיעות מיניות”, או “דתיים חושבים שכל התפקיד של האישה זה לשרת את הבעל”, זה לא יעזור לי להתנער מכך על ידי שאצביע על עצמי בתור דוגמא למתנחלת לא גזענית, דתית לא הומופובית, לא מטייחת פגיעות מיניות, ונשואה לגבר דתי נאור. כי כמובן שיש מתנחלים שאוחזים בתפיסה גזענית כלפי ערבים, וכמובן שיש דתיים הומופוביים, וכמובן שיש דתיים ששותפים לטיוח של פגיעות מיניות, וכמובן שיש דתיים שדוחסים את האישה למשבצת הקטנה של חדר הכביסה.
וזה קשור לשיח דתי מסויים שהם מפנימים, שניתן גם למצוא אותו בבמות דתיות פופולריות. גזענות כלפי ערבים, הומופוביה, טיוח פגיעות מיניות, הסללת נשים למטבח, זו הג’יפה המגזרית שלי, ובמקום להיפגע ולהכתיר את האמירה הזו כ”סטריאוטיפית ושונאת דתיים”, אני אנסה להקשיב לה ואולי אפילו לקחת עליה אחריות. כי אני לא פתית שלג שחי לו את חייו במנותק מהקשר סוציולוגי, אני חלק ממגזר כזה או אחר, ואני דואגת למה שהמגזר הזה עלול לעולל לאנשים.
לעומת זאת, אם מישהו יגיד “הדתיים האלה חושבים שהם קנו את האישה שלהם ומותר להם לאנוס אותה”, אני אכתיר את הדובר כחשוך ונגוע בבורות וסטריאוטיפים של שנאת דתיים. לא משום ש”אני אישית כזאת נאורה”, אלא משום שהשיח הזה פשוט לא יופיע בשום במה דתית פופולרית, ואם הוא יופיע בפייסבוק אנשים דתיים ידווחו על הפוסט. אז כן, אולי יש כמה דתיים שחושבים שמותר להם לאנוס את האישה שלהם, אבל הם לא עונים על הקריטריון של “טיפוס מייצג”.
אני מקווה שהצלחתי להבהיר מדוע לפי שיטת ביקורת תרבות היומיום של אפרכסת, הקריטריון ל”מה שמאפיין את המגזר שלי”, הוא לא החברים שלי ואפילו לא ההתנהגות של רוב חברי המגזר שלי, אלא רמת התפוצה והתדירות של היגדים מסויימים במדיה הפופולרית שמאפיינת את המגזר הזה.