מחלוקת לשם שמים. אתמול בבוקר התעוררתי וגיליתי שהספר “מה את מבקשת” אומר כל מיני דברים שסותרים לחלוטין את מה שכתוב בו. חוויתי על בשרי את מה שכל מחבר חייב לקחת בחשבון: יש הבדל בין מה שטקסט “אומר” לקוראים שונים, לבין מה ש”כתוב” בו. כמחברת של הספר הזה, השתדלתי לעשות מאמצים גדולים ממש, כדי למנוע מהקוראים הבנה שגויה של הרעיונות שבו.

הפוסט של יואב ורחלי וינשטוק הראה לי שלפחות בסוגיית שמירת הנגיעה המתפרסת על פני 100 עמודים של חלק ד’ של הספר, לא עלה בידי למנוע זאת לחלוטין. ולכן אני מודה להם כל כך, על העלאת הטענות והזדמנות לדייק ולברר. אני מעריכה מעומק ליבי את רחלי ויואב וינשטוק. רואה בהם שותפים אמיתיים לשאיפה שמפעמת בלבבות שלנו: חיבור בין מיניות בריאה לבין חיי הלכה, מבלי להתפשר על גרם אחד של כנות ויושר.

 

יואב ורחלי מאמינים בשמירת נגיעה, ממליצים לזוגות לשמור נגיעה, ומעריכים את הזוגות שמצליחים בכך. אבל האופן שבו הספר מציג את ההשלכות האפשריות של שמירת הנגיעה על חיי הזוגיות, מפריע להם. שלוש נקודות חשובות עלו בדבריהם: ראשית, רחלי ויואב מיחסים לספר את האמירה: “זוגות ששמרו נגיעה, יש להם חיי אישות איכותיים יותר והם נתרמים יותר בזוגיות ממיניותם, ופחות סובלים משחיקה במיניות”. שנית, אמירה זו, נראית להם מסוכנת וחסרת בסיס, בהיעדר מחקרים שמוכיחים זאת, ובהינתן תלמידים ותלמידות שהם פגשו, שמוכיחים אחרת. שלישית, הסכנה שבהצגת שמירת הנגיעה כאידיאל קריטי, מה שעלול להגביר את רגש האשמה בקרב אותם זוגות שלא שמרו, עד כדי תחושה שהם סוג ב’ ולא ראויים, ואיבדו משהו שלא יחזור לעולם.

אלו טענות כבדות משקל, ואני לא רוצה שהגליוטינה של פייסבוק תקבע עבורי מגבלת מילים הדוקה מדי. לכן, הפוסט הזה הוא רק חלק א’, ועדיין לא אתייחס בו לטענות החשובות שהועלו. התייחסות לטענות הללו תגיע בעזרת ה’ בפוסט המשך.

בשלב זה, אני רוצה להציג בפני הקוראים שתי עובדות.

האחת: מאז צאת הספר, ברוך ה’ אני לא מפסיקה לקבל תגובות עליו, וחלקן מתייחסות ספציפית לחלק ד’ שעוסק בשמירת נגיעה. מגיבים רבים, נשואים, דתיים (ואפילו כמה חרדים) שפנו אליי, כותבים לי שהוא מצליח לנסח עבורם תחושות שלא היו להם מילים עבורן. התחושה שעולה מדבריהם היא של גאולה. מדוע גאולה? כי כשמישהו פתאום מנסח במילים תחושה עלומה שלא היו לך מילים עבורה, זו חוויה של גאולה.

מסתבר שזוגות רבים חיים את חייהם בתחושה שאיש לא יכול להבין את מה שעובר עליהם. ופתאום יש ספר שמבין, ומסביר, ומנסח, ומבהיר, על פני 100 עמודים של חלק ד’, מהו העומק הבלתי מוסבר, שהם חווים סביב המיניות שלהם, ופתאום הם מצליחים לראות ולהבין את הקשר בין זה, לבין שמירת נגיעה. הקשר בין שמירת נגיעה לבין האפקט החיובי שלה אחרי הנישואין, כפי שאני מציגה בספר, נראה להם בהיר, משכנע, והולם באופן אמין מאוד את החוויה האישית שלהם.

תגובות מסוג זה לא מוכיחות עבורי ש”הספר צודק”, אלא שהוא מצליח לעשות חיבור בין תאוריה לבין חוויית חיים של אנשים. ולכן, אולי התאוריה הזו שווה משהו, ואולי היא קולעת לאמת כלשהי עבור אנשים מסוימים. התגובות הללו גם לא יגיעו לשיחה אישית עם רחלי ויואב, (כמו גם של רוב אנשי “המיניות הבריאה” במגזר הדתי, שמגיעים מעולם הטיפול). מדוע? משום שחדר טיפולים עוסק בתיקון של פתולוגיות, ולא באנשים שבאמת, טוב להם. טוב להם עם ההלכה, טוב להם עם שמירת נגיעה, המיניות שלהם טובה, והם לא מרגישים צורך לתקן אותה.

(אני כמעט מדמיינת איך האנשים הללו נתקלים בתגובה מצד אנשי המיניות הבריאה: “המיניות שלכם טובה?” “מה זאת אומרת?” “זהו?” “סתם ככה?” “בלי שום הכוונה, סדנא או ייעוץ מיני?” “מעולם לא נתקלנו בדבר כזה…”)

אני כל כך בעד סדנאות למיניות, וייעוץ, וידע! כל כך ממליצה על זה לכל תלמידה שרק שואלת אותי. אבל אני לא חושבת שנכון להסיק מחדר הטיפולים על “האמת” של המיניות הדתית. יש הרבה זוגות שטוב להם. ואפילו טוב להם ממש. עליות וירידות, מאמצים ועבודה קשה, אבל טוב מקיף ויציב, ונעים שלא מרפה מהם גם ברגעים הקשים.

הטוב האישי שלנו הוא גם לא חומר מסעיר לפוסט בפייסבוק, ולכן הוא בעצם, באופן די מדהים, מושתק. לא יאמן, אבל החוויה שלי סביב התגובות שהספר מקבל, היא שיש בעולמנו הדתי, “טוב”, שהוא אשכרה מושתק. לא כי מישהו אומר לו “האושר שלך לא מייצג, לך תוכיח מחקרית”, אלא כי הוא פשוט לא מעניין אף אחד.

אותנו מעניין להציג כאב מושתק, לא אושר מושתק. ואכן, הכאב המושתק הוא החומר המרכזי שסביבו סובב חלק א’ של הספר, שעושה עבודת בירור גדולה מאוד, ביחס לחולאות של שיח המיניות הדתי, ומבקר אותן באופן שיש אומרים שהוא חסר רחמים. אבל בחלק ד’ של הספר, יש הצעה להתבוננות בחוויית הטוב הזוגי והמיני, שיכולה (ממש לא חייבת!) להיות מנת חלקם של זוגות נשואים, אוהבים, ששמרו נגיעה.

ההתבוננות הזו מוצגת באופן מוצהר, כרעיון, תאוריה, ואפילו מזהירה את הקוראת אלף פעם שלא לראות בה מדע מדוייק, ואפילו מבקשת ממנה לסגור את הספר אם היא חשה שתאוריה הזו לא מתאימה לה. אבל מסתבר שלמרות כל ההסתייגויות הכתובות הללו, יש לא מעט קוראים וקוראות שמזהים בחלק ד’ אמת קיומית חזקה ומדויקת מאוד עבורם. והם רוצים לספר את זה לילדים שלהם, ולהעניק להם כלי שילך איתם, ועכשיו הם מרגישים יש להם גם מילים לתווך להם אותו.

עובדה שנייה: יש סוג של תגובות שממש מכאיב לי. אנשים שאומרים לי “למה אף אחד לא סיפר לי את זה”. למה אף אחד לא דיבר איתי, ככה, כמו שהספר מדבר איתי, כבר בגיל התיכון, עוד לפני שבחרתי בחירות שאני מצטערת עליהן. למה אף אחד לא טרח לצאת מהשבלונה המוכרת של “שמירת נגיעה זו חובה הלכתית וזהו”, (דגם שלצערי רחלי ויואב מציעים להחזיר אותנו אליו), שלא באמת מאפשרת לי לחוות חיבור אמיתי למצווה הגדולה הזו, של האיסור הקשה זה, לא נוכחת מולי ברגעי האמת של האהבה והתשוקה שאני חש כלפי חברה שלי מהסניף, וכל מה שאני רוצה זה להתערבב איתה אל תוך חיבור של גוף ונפש.

הקוראים הללו מרגישים שרימו אותם. כמו שחוזר בתשובה לפעמים מרגיש שאף פעם לא דיברו איתו על יהדות באופן עמוק, והציגו אותה עבורו כאוסף של שטויות, ופתאום הוא גילה שיש טוב שפשוט נמנע ממנו, והגיע אל תוך חייו הרבה יותר מדי מאוחר.

התגובות הללו שולחות אותי להבנה שצריך להרחיב על אופציית התשובה, “החזרה אל תוך המיתוס”, היכולת לזכות מחדש בחווית המשמעות היהודית שנלווית אל המיניות, גם אם לא שמרת נגיעה בעבר. האופציה הזו אמנם מוצגת בספר באופן ברור, אבל לא מספיק מפותח.

כמובן שיש תגובות שלא מסכימות עם חלק ד’ ועם הניתוח שהוא מציע. אבל עד הפוסט של רחלי ויואב, לא קיבלתי שום תגובה שעולה ממנה שהיא הבינה בצורה כל כך פשטנית, (סליחה אם המילה הזו נשמעת פוגעת או מעליבה, אבל זו ממש לא כוונתי חלילה, פשוט לא מצאתי מילה יותר מדוייקת ממנה) את האמירה של חלק ד’. אמנם, לאור התגובות שהופיעו בפוסט, ייתכן שיש עוד קוראים כאלה, שפשוט לא פנו אליי אישית, וזה כמובן הגיוני ביותר.

אז אמרתי את המילה “פשטנית”, ולא הסברתי מדוע, ועדיין לא השבתי על 3 הטענות החשובות שהועלו על ידי רחלי ויואב. זה לא הוגן, אבל אלו מגבלות הפייסבוק. בקרוב יעלה פוסט המשך. אני מזמינה את כל מי שמעוניין בהמשך הדיון, להמשיך לעקוב כאן בדף של אפרכסת, וגם בקבוצת “מה אתם מבקשים” (קישור לקבוצה בתגובה השנייה).

אני מאמינה מאוד במחלוקת לשם שמים, ומסתבר שזהו מצרך נדיר בימינו. רחלי ויואב יקרים, אני מעריכה כל כך את פועלכם, ומרגישה שאתם בדיוק הקרקע הבטוחה למחלוקת לשם שמים שכזו. אשרינו שזכינו בכם.