הרב עקיבא צוקרמן, רב הקיבוץ עין הנצי”ב

פורסם כפוסט בפייסבוק

הבת שלי מגרדת לפעמים את הנייר שהיא מציירת עליו עם הציפורניים. אני לא מסוגל לשמוע את זה. “שמירת נגיעה”. “צניעות”. “שמירת הברית” ועוד מילים מהמשפחה הזו, מייצרים לפעמים תחושה בלתי נסבלת. אוריה מבורך בספר החדש: “מה את מבקשת” פותחת את הנושאים הללו, עם המילים הכי “קשות” ובלי תרגום. היא מצליחה לייצר שיחה מאוד ישירה, ולנטרל את הצליל המצמרר של המילים הללו.

לא צריך להיות מורה טוב בשביל ללמד ילד לדבר. צריך פשוט לדבר איתו. לאט לאט הוא מפנים את הכללים, רבים ויחיד, זכר ונקבה, גופים וזמנים. תוך כדי טעויות מתוקות להפליא הוא מכיר את יוצאי הדופן.

אבל גם ילד שיודע לדבר נכון, לא מסוגל להסביר את כללי הדקדוק.

יש הרבה שפות שאנחנו לומדים לדבר ככה, וקשה לנו מאוד לראות אותן מלמעלה או מהצד. לשאול עליהן שאלות, להיות מודעים לכללים וליוצאי הדופן. התרבות שאנחנו חיים בה, והעולם של תורה ומצוות הם שפות כאלה. כשמדברים על זוגיות, מיניות, ויחסי גברים ונשים, שתי השפות הללו הן תאונה חזיתית במהירות שיא.

יש שתי תגובות טיפוסיות שמנסות למנוע תאונה. תגובה אחת משתבללת עמוק בתוך השפה של תורה ומצוות, נעלמת בפרטי הפרטים של הלכות צניעות באופן שמנותק לחלוטין מהתרבות המערבית, לא מבין אותה ולא מסוגל בכלל לתקשר איתה. תגובה אחרת מאמצת בחום את המוסכמות ה”נאורות” של התרבות המערבית, ומסגלת לעצמה בחילה משפת הצניעות.

וכאן באה אוריה מבורך. היא מחזיקה ביד סכין מנתחים עדינה ומייצרת אבחנות מבריקות על התרבות המערבית ועל הנחות היסוד שלה. “תרבות המערב” (עוד ביטוי שחוק, על גבול הילדותי) היא לא מקשה אחת, יש סוגים שונים של שיח, שיש להם הנחות יסוד שונות. אוריה באה עם תשומת לב והקשבה למה שעומד מאחורי המסרים של התרבות בפרסומות, בסצנות מסרטים ובכתבות במדיה. היא מסבירה בצורה כל כך משכנעת את הכשלים שיש בכל אחד מהשיחים הללו. היא מנתחת גם את השיחים הדתיים, ויודעת להעביר עליהם ביקורת. זו לא סתם ביקורת: “איזה דוסים חנוקים, הם מחמירים יותר מידי”. הביקורת שלה מנומקת, בהירה, רהוטה ומשכנעת, שמסבירה למה שיח שמחייב גרביים עבים וארוכים, ובגדים רפויים בצבעים דהויים, הוא שיח לא נכון, ולמה הוא מזיק.

אחת מנקודות האור של הספר היא שאוריה מבורך לא מתאמצת לשכנע. בשום שלב. היא פשוט מסבירה. היא לא צועקת ולא מתלהבת, ההסברים שלה מדברים בעד עצמם. עד כדי כך, שיש לי ויכוח עם אשתי עטרת גיסר-צוקרמן שאומרת שלפעמים זה מתיש מידי.

נקודת אור נוספת בספר היא תרבות הויכוח. הגמרא אומרת שהסיבה שנפסקה הלכה כבית הלל היא בגלל שהם היו ענוותנים, תמיד הביאו לפני השיטה שלהם את שיטת בית שמאי החולקים עליהם. הבית יוסף שואל: למה זה שיקול בפסיקת הלכה? ההלכה צריכה להפסק לפי השיטה שיותר מכוונת לאמת! הוא גם עונה, שמי שמקיים דיון עמוק, מנסה את כל השיטות האחרות, וגם מעמיד את השיטה שלו למבחן, קולע יותר לאמת. אוריה מכבדת מאוד את ברי הפלוגתא שלה. גם את בר רפאלי, וגם (להבדיל) את הרב אבינר. שניהם יכולים לקרוא את הספר, לשמוע בנחת את הטיעונים נגדם, ולא להיעלב או להתעצבן. עצוב שזה ונדיר (גם כאן, אולי היה מקום להיות טיפה פחות מתנצלת, קצת יותר בטוחה בעצמך, אבל מה שבטוח שעדיף ככה מאשר התנשאות ובוז למושאי המחלוקת).

החלק שהכי הפתיע אותי בספר הוא החלק האחרון. אוריה מצהירה מראש שהביקורת החריפה ביותר שלה היא לא על השיח המתירני, אלא דווקא על השמרני. השיח שאומר- מיניות זה דבר מכובד, ולכן צריך לממש אותה רק בתוך זוגיות ארוכת טווח, ולא בקשר מזדמן. לא חשבתי שהיא תצליח לשכנע אותי, אבל גם כאן, היא מציגה משנה כל כך רהוטה ומשכנעת. יותר משהיא שכנעה אותי בבעייתיות של השיח המערבי השמרני, בחלק הזה היא מציגה את השיח היהודי הבריא, במלוא עוצמתו ומסבירה את החשיבות שיש בטאבו החברתי על שמירת נגיעה ועל צניעות. קראתי את הפרק הזה, והרגשתי שהיא מלמדת אותי את כללי השפה שלי, והם כללים כל כך משמחים ומאירים.

הליכה בדרך ההלכה מחייבת תשומת לב עדינה לשני מימדים. קרוב ורחוק. מאקרו ומיקרו. כלל ופרט. מי שחי רק עם ערכים גדולים בלי מחויבות הלכתית מעשית נמצא בכיוון, אבל לא יכול להגיע ליעד בגלל מחסומים טכניים. מצד שני, אם שוקעים יותר מידי בתוך פרטי הפרטים המעשיים עלולים לאבד את הכיוון. אוריה מצליחה לחבר בין הפרטים ההלכתיים, היא באה עם רעיונות גדולים, ומטעינה את ההלכה, על פרטיה, ברעיונות האלה. היא גם עושה הבחנות בין שיטות הלכתיות שנראות מאוד דומות, על הציר שבין “קולא” ו”חומרא”, ויודעת להגיד שמאחוריהן עומדות תפיסות שונות.

בעיני בספר הזה יש בשורה. אוריה מסיימת את הספר בכך שהיא רוצה להקים תנועה חברתית שתייצר שיח יהודי בריא, שתרומם את האמונה בברית הנישואין, אמונה בצניעות ובקדושה. אני מצטרף, הלוואי שזה יצליח.