1. לספר חמישה חלקים, כל חלק מחולק לפרקים קצרים וקריאים מאד (סך הכל 96 פרקים על פני כ400 עמודים), כשמצורף גם אחרית-דבר ונספחים. נכתבו ארבע הקדמות קצרות לספר – אחת לנשים, אחת לגברים, אחת לקוראים שאינם דתיים, ואחת “לקוראת הדתית שיש לה ‘אנטי’ לנושא”. נדמה שהספר מיועד בעיקר לבנות נוער או נשים צעירות (לאורך הספר יש ‘חלונות הסבר’ שמבהירים מושגים מורכבים או/ו לא-ידועים בגיל הנעורים), במיוחד כאלו שגדלו בצורה ‘פתוחה’.

2. נושא הספר בקצרה הוגדרה על ידי המחברת (עמ’ 4): “הספר הזה עוסק בקשר שבין אהבת אמת למיניות. מתוך כך הוא עוסק בקשר בסיסי ביותר בין מיניות ללבוש, מה שמכונה ‘צניעות’. בנוסף, הוא עוסק בקשר שבין אהבה לבין שמירת המיניות לברית הנישואין, מה שמכונה שמירת ‘נגיעה'”.

אנסה לתאר יותר בהרחבה את מהלך כל הספר:

החלק הראשון הינו ‘פתיחה’ שמסבירה מה הניע את המחברת לכתוב את הספר.

החלק השני נקרא ‘השיחים המקולקלים המקיפים אותנו’, ניתוח והגדרות של תפיסות שגויות ואמירות בעייתיות שפוגשות אותנו במהלך החיים. בראש ובראשונה הגדרה שחוזרת על עצמה לאורך הספר: תפיסה ‘פוריטנית’. פוריטני מלשון pure – טהור, שיח טהרני, ששולל במידה רבה את המיניות או/ו את הגוף. המחברת מראה כיצד שיח פוריטני מצוי בתוך עולם החינוך של הציבור הדתי לאומי, ומנתחת את הבעיות הרבות בשיח כזה. מתוך כך המחברת מגדירה ומנתחת תפיסות שונות הקיימות בעולם ביחס למיניות: תפיסות שמעודדות שחרור המיניות, תפיסה שמעלה על נס את המיניות בכמעט כל מצב, תפיסה שלא מייחסת חשיבות יתירה למיניות, ותפיסה שמכחישה את הקשר בין הגוף למיניות.

לאחר לימוד שיטות אלה, מגיע החלק השלישי של הספר שעוסק ב’שיח היהודי הבריא’, ניתוח הגישה הבריאה והחיובית של היהדות כלפי המיניות והגוף. עיקרו עוסק בלימוד רחב ועמוק של סוגיה במסכת יומא, תוך שילוב חלקים ממאמרו של הרב שג”ר. המחברת מגדירה מהי ‘בושה שלילית’ לעומת ‘בושה חיובית’: “צניעות היא תוצאה של בושה חיובית ולא של בושה שלילית. כלומר זה לא שהצניעות באה כדי לסייע לנו ‘להסתיר את עקבות הפשע’, אלא היא באה לאפשר לנו לחיות בעולם שבו יש הבחנה בין פנים לחוץ” (עמ’ 130). המחברת מסבירה כיצד הצניעות בנויה על ‘סוד’ ו’כבוד’: “הגוף המכוסה, הבלתי מושג אפוף ‘סוד’ ומסתורין… חשיפתו של הסוד שמורה רק להקשר מיוחד” (עמ’ 135-136). ושהגישה הבריאה היא גישה שבנויה על ‘רמז’, שמשחק תפקיד חשוב בהלכות צניעות בכלל וביחס שבין המינים בפרט: “צניעות איננה מוחקת או מעלימה או התשוקה המינית אלא מכוננות אותה! דוקא בתקופה שבה שוררת צניעות, יש הכי הרבה תשוקה” (עמ’ 154). “כשאישה מתלבשת לפי השיח היהודי הבריא, כלומר לפי גישת ה’רמז’, היא בעצם מונעת את האפשרות של ‘התחרשות מינית’, כלומר של חשיפת איברי הגוף הארוטיים בפני מבט של אדם שאיננו בעלה, אבל היא לא מוחקת את עצם המיניות כעובדה” (עמ’ 207).

בחלק הרביעי המחברת מראה כיצד השיח הפוריטני קיים בהרבה מסרים חינוכיים בעולם הדתי לאומי, ולא רק באופן מודע אלא פעמים רבות באופן סמוי ובלתי מודע, כש”הפוריטניות הסמויה מסוכנת הרבה יותר מפוריטניות גלויה” (עמ’ 193). בחלק הזה היא מרחיבה על הצורך לחלק בין קבלת המיניות כעובדה, לבין הצורך לגדר את ההתרחשות המינית בפועל כדי לשמר אותה לברית הנישואין. המחברת מנתחת שיטות שונות בהלכות צניעות, ומרחיבה לדחות את הדגש המוגזם ביחס להרהורי עבירה.

בחלק החמישי והאחרון המחברת מגדירה סוגים שונים של שמירת-נגיעה, מתעמתת באופן רחב ומעורר השראה עם ה’שיח השמרני החילוני’, ומסבירה “מדוע אין לו סיכוי גבוה במיוחד לשמר אהבה לאורך זמן” (עמ’ 324).

3. הוי אומר: הספר מסביר את הפילוסופיה מאחורי הצניעות, מבאר כיצד הצניעות היא התשתית של היחס הבריא למיניות ולגוף, וכיצד חברה צנועה עם יחס בריא למיניות ולצניעות מחזקת את אהבת האמת וברית הנישואין. וזה נפלא, לא רק בשל העיסוק הרחב בפילוסופיה של הצניעות, אלא גם בשדה החינוכי. קיימים הרבה מסרים חינוכיים שמבארים מהי אהבת אמת או מהי ברית הנישואין, ומאידך קיימים הרבה מסרים חינוכיים שמסבירים על החשיבות של הצניעות. אבל החיבור בין הדברים באופן רחב ועמוק פחות קיים. ישר כח למחברת והלוואי שימשיכו עוד ועוד נשים לכתוב ולברר נושאים אלו, שזקוקים לחיזוק תורני-נשי.

4. כפי שאמרנו הספר הוא ספר פילוסופי. כלומר הוא בא ‘מלמעלה’ ומגדיר את התפיסות השונות הקיימות בעולם, מכניס אמירות או תפיסות לתבניות שונות, מסביר כיצד שיח כזה מציג גישה כזו, איך חינוך לעניין מסוים מחזק שיח אחר, וכן על זה הדרך. הספר מחלק את העולם לחלוקות שונות ומוגדרות. מכיוון שכך, במשך הקריאה מצאתי את עצמי לא-פעם מקמט את פניי לנוכח הכללה מסוימת או הכנסת אמרה או דעה לתבנית או הגדרה צרה. פעמים שהדברים נראו מצמצמים או דחוקים. קשה מאד להכניס את העולם לתבניות מוגדרות חדות, וסביר שגם המחברת תודה שפעמים רבות ישנו שילוב מורכב של תפיסות שונות, על אף הסתירה הגלויה ביניהן. ונדמה שזה ההבדל בין לדבר על ולנתח אנשים בפועל, שאין אפשרות לברוח מהמורכבות שלהם ואי-היכולת להגדירם עד הסוף, לבין הדיבור הפילוסופי שמשתמש בסכין חדה כדי לחתוך ולחלק את המתרחש בעולם לחלוקות ברורות.

5. למרות שאני חושב שהמחברת צודקת, שאכן יש הרבה תפיסות מצויות בציבור כיום שמשדרות פוריטניות סמויה – אני חושב שהוא החידוש ולא להיפך. כלומר לדעתי ההחמרה והנטייה לקיצוניות בנושאים אלו (ובנושאים אחרים) הם החידוש, ואם נלך אפילו דורות ספורים אחורה, נגלה שהרבה אנשים, גברים ונשים, התחנכו על תפיסה בריאה של מיניות וצניעות. רבבות של בתים נבנו על בסיס תפיסות אלו וחיו חיים שמחים מאד. הקורא בספר מקבל תחושה שמדובר על חידוש עצום שאמנם מקורו בדברי חז”ל אבל נשכח מזמן. לדוגמא (עמ’ 167): “הדרך להבין את השיח היהודי הבריא היא להציב את המיניות והדתיות באותו מישור. ובאמת חז”ל עושים זאת שוב ושוב באופן אינטואיטיבי. הלוואי שנמשיך את דרכם של חז”ל ושהמובן מאליו של כולנו היום יהיה שהיחס לגוף המיני הוא כמו היחס לשכינה”. אני מזדהה עם תפילתה של המחברת, אך לדעתי נכון היה להעניק תחושה מאוזנת יותר לקורא, שהתפיסה הבריאה והנכונה היתה, ועדיין, מצויה הרבה יותר ממה שחושבים.

6. כהמשך לכך, הרבה מהחלק הרביעי של הספר הפריע לי. המחברת מציגה טבלה עם שתי שיטות מפורטות בהלכות צניעות – שרוולים, צווארון, איפור, חגורה, וכן על זה הדרך. ואמנם המחברת מעט מסייגת את דבריה, אך בפועל היא מציגה את הגישה ה’מחמירה’ (המחברת מתנגדת לכנות אותה ‘מחמירה’), שלדוגמא מעודדת הליכה עם גרביים – ככזו שמבוססת על השיטה הפוריטנית. “ההבדל בין ההלכות מהסוג הראשון להלכות מהסוג השני לא קשור לקולא ולחומרא, אלא הוא מבטא את ההבדל בין גישה יהודית בריאה המקפידה לאפשר לבוש של ‘רמז’, לבין גישה יהודית פוריטנית, הרואה בלבוש של ‘רמז’ סוג של פריצות” (עמ’ 212). מלבד העובדה שאי אפשר לחלק את הלכות צניעות רק לשתי שיטות, כאילו כל מי שסובר שיש ללכת עם גרביים גם סובר שאין לאשה להתאפר או לחגור חגורה מהודקת, אני חושב שההצגה הזו היא טעות. בהחלט יתכן שיש שיטות שמחמירות בהלכות צניעות שמבוססות על הגישה הפוריטנית ובהחלט ישנן שיטות שלא. שיטה מסוימת בהלכות צניעות תלויה בפרמטרים שונים. נדמה שעניין זה מבליט את ההבדל בין העיסוק בפילוסופיה לבין העיסוק בחיים ובאנשים. (נקודה נוספת – כשמציגים את הגישות החינוכיות שקיימות בציבור, כדאי להביא מנעד רחב יותר מאשר הרב אבינר ודעימיה, ויש להאריך).

7. המחברת כתבה בעמ’ 36 ביחס למידת הפרישות בספר מסילת ישרים שגישתו של הרמח”ל שם היא גישה פוריטנית. נדמה שכשמדובר בגדולי ישראל, עדיף להעמיק יותר כדי להציג את שיטתם בצורה קצת יותר מורכבת. ולו בשביל להדוף את הביקורת שבודאי תבוא. אפשר כמובן לחלוק על גישה או שיטה, ואף בחריפות, אך מאידך יש להשקיע הרבה טרחה של לימוד כדי להסביר אותה בצורה הגיונית ויפה. כיצד שיטה זו הגיעה לעולם, מהי מטרתה ומדוע רבים הולכים או הלכו אחריה. זה לא מוריד מהמחלוקת על השיטה, אדרבא היא מעצימה אותה.

8. היו ניתוחים או הגדרות לאורך הספר שאהבתי במיוחד. אמנה אחדים מהם. על הגדרתה של הסתכלות אסורה: “התבוננות מכוונת בגוף מעורטל וחשוף המופיע בפרסומת או ברחוב היא התרחשות מינית. זוהי התרחשות מינית שלמרות שאיננה כוללת מגע, היא מתרחשת בפועל משום שהגוף המיני נחשף לעיני המתבונן שלא בהקשר של ברית נישואין” (עמ’ 169). על כך שאין דבר כזה לבוש צנוע שהוא לא צנוע: “לפי השיח היהודי הבריא, לא ייתכן מצב שבו אשה תתלבש לפי כל גדרי הצניעות, ועדיין המראה שלה יהיה לא צנוע” (עמ’ 233, כל פרק 61 עוסק בנקודה זו, שלהערכתי רבים לא יסכימו עמה, אך לדעתי הדברים בפרק זה יפים ונכונים). על הצורך, בעיקר מהצד הנשי, להרגיש חשק מיני לפני החתונה: “עבור נשים ונערות, לפעמים החוויה האישית של תשוקה מינית או משיכה פחות נגישה מאשר אצל גברים… אצל נערות ונשים, לפעמים התשוקה המינית היא יותר חידתית, חמקמקה ולא ברורה… לכן אני חושבת שכבר מגיל ההתבגרות חשוב שכל נערה תתחיל להכיר בתוכה את התחושה הזו של תשוקה מינית, ותציב לעצמה מטרה עדינה, סבלנית ורגישה: להיות מחוברת למיניות שלי” (עמ’ 137-138).

[אציין גם למנהג שצריך לאמץ, בעמ’ 324: “אני רוצה לצטט קטע מתוך הספר לחם אבירים שעוסק בדרשות לפרשת השבוע. את הספר כתב ר’ אלימלך פישמן הי”ד שנרצח בשואה. מחבר לחם אבירים הוא סבא רבא של בעלי, ולכן בכל סעודת שבת אנחנו קוראים קטע ממנו”. מנהג נהדר לקרוא כל שבת מגדולי ישראל אבות המשפחה].

9. כהמשך לכך, לדעתי הקטעים בספר שמבארים גמרות, מאהיבים את הגמרא על הקוראים. הן בהסברת הסוגיה במסכת יומא לאורך פרקים רבים, והן בהבאת קטעים אחרים מהגמרא (ראו לדוגמא עמודים 176-177, הסבר יפה של הגמרא בעירובין נד, ב). המחברת מחפשת את ההסבר הרחב, משתדלת לצלול לעומק שונה מהרגיל, ומבהירה כיווני מחשבה סמויים. בעיני הקטעים האלו מסוגלים להאהיב את דברי חז”ל על הציבור.