בין רגשות אשמה לתודעת אשמה

אוריה מבורך

‘רגשות אשמה’ זה טוב או רע?
התשובה היא: תלוי. אם זה גורם לנו להשתנות, אז זה טוב. אבל אם זה גורם לנו לתופעות לוואי נפשיות, כמו  עצבות, הסתגרות, שנאה עצמית, דימוי עצמי נמוך והתעסקות חסרת תועלת בשאלות חוזרות ונשנות של “למה לא עשיתי ולמה כן עשיתי”… אז זה רע.

השאלה שמעסיקה אותנו בימים הנוראים, שבהם אנו מתוודות על חטאינו וחשות לא מעט אשמה, היא כיצד אפשר מצד אחד להישאר עם היתרונות של רגשות האשמה, ומצד שני, להיפטר מהחסרונות שלהן? 

בשנת 1957 נשא מרטין בובר, ההוגה היהודי-גרמני הנודע, הרצאה בפני פסיכולוגים. שם ההרצאה “אשמה ורגשות אשמה” (מופיעה בספרו “פני אדם”). לטענתו, אם נשאל את הפסיכולוג מה דעתו על רגשות האשמה, הוא יענה שהם הרסניים. הפסיכולוג יחתור בדרך כלל לשחרר את האדם מרגשות האשמה על מנת לאפשר לו לצמוח. בובר יוצא כנגד הנטייה הפסיכולוגית הזו. לדבריו, על מנת להבין את האדם ולסייע לו לצמוח, אנו חייבים לערוך אבחנה בין רגשות אשמה, לבין פוטנציאל האשמה התמידי. רגשות אשמה ממוקמות ברגש, בתוך נפש האדם. פוטנציאל האשמה התמידי, לעומת זאת, איננו רגש סובייקטיבי אלא עובדה אובייקטיבית. כלשונו של בובר, זוהי “העובדה שהאדם אפשר לו להיות אשם, והוא יודע זאת”.

בובר הצביע בפני הפסיכולוגים על עובדה מעניינת: מתי אדם בדרך כלל שב וחוטא בחטא חוזר ונשנה? התשובה היא: כאשר האדם איננו חש רגשות אשמה על חטאו הקודם; כאשר הוא שרוי בהדחקה שלהם. למעשה, טוען בובר, האדם מפוצל בין שתי ישויות: הישות האשמה והישות האדישה. הישות האשמה חווה רגשות אשמה עזים על חטא כלשהו, ומתייסרת. כתוצאה מהקושי לשאת את רגשות האשמה הללו, היא מדחיקה אותם. כאשר ההדחקה הושלמה, האדם הופך להיות אדיש ומאושר. אך לא לזמן רב. בשלב זה האדם איננו רואה לנגד עיניו את חטאו, הוא כביכול שכח אותו, ולכן אין לו בעיה לחזור על טעויותיו. הוא חוטא שוב, ו-הופ, מכה בו רגש האשמה. ושוב עליו להדחיקו. ושוב הוא נעשה אדיש ושמח. ושוב הוא חוטא, וחוזר חלילה.

כדי לשבור את מעגל האשמה והחטא הזה, מציע בובר שלושה שלבים.

שלב א:

להסית את ההתמקדות שלנו מרגשות האשמה, אל עבר פוטנציאל האשמה התמידית. כאשר אני חוטאת חלילה, וחשה רגשות אשמה, במקום להתמקד ברגשות שלי, עליי להתמקד בעובדות: מדוע לדעתי זה קרה לי? מהם התנאים שאפשרו לחטא הזה להתרחש? מה אני לומדת על עצמי ועל הפוטנציאל שלי לחטוא דווקא בתחום הזה? כאשר אני מעמידה לנגד עיניי את העובדות, אני למעשה מתמקדת בפוטנציאל האשמה התמידי שמרחף מעל הראש של כל אחד ואחת מאתנו.      

שלב ב: 

לערוך היכרות פנימית בין הישות האשמה לבין הישות האדישה. לנהל ביניהן דיאלוג על מנת ליצור ביניהן היכרות וחיבור. לשיטת בובר, עלינו לנסות לאחד את שני החלקים של הנפש שלנו אל תוך חלק אחד, שאיננו זקוק יותר ל’פיצול אישיות’ כדי לשרוד. ניתן לנטוש את הצורך בפיצול פנימי ברגע שמצליחים לעבור מרגש אשמה סובייקטיבי, אל עבר מודעות לפוטנציאל האשמה האובייקטיבי.

כאשר אני אומרת לעצמי :”אני מכירה את עצמי, ולצערי יש לי נטייה לצחוק בזלזול על חברים ולפגוע בהם”, אני לא צריכה להדחיק את העובדה הזו, משום זו עובדה שנוגעת לפוטנציאל שטרם מומש, ולא רגש שנוגע לפגיעה ספציפית שכבר יצאה אל הפועל. אינני חשה רגשות אשמה על פוטנציאל הפגיעה שלי, משום שאני מתייחסת באופן ענייני אל העובדות.

כך העובדה הזו יכול לעמוד לנגד עייני באופן תמידי, ולהפוך להיות מה שבובר מכנה “הארה עצמית”, שבה אני מכירה את חולשותיי אך לא שוקעת ברגשות אשמה על דברים שארעו בעבר. אדם שנמצא בהארה עצמית, גם חוטא פחות, וגם מתייסר הרבה פחות מהלקאה עצמית.

שלב ג: 

לשוב ולתקן מעתה ולהבא. אמנם לפעמים אנו שוברים משהו, ולא ניתן לתקן אותו. אך לטענת בובר, התיקון לא חייב להתרחש באותו דבר ששברנו, אלא יכול להתרחש בסיטואציה אחרת שהחיים מזמנים לנו. ובלשונו היפיפייה של בובר: “לפי שפצעי סדר ההוויה יכולים להתרפא ובמקומות אחרים ורבים לאינסוף, ולאו דווקא באותם המקומות שבהם היתה הפגיעה”.

***

אני מאחלת לנו שנזכה לאמץ תודעה של הארה עצמית, שעומדת מול פוטנציאל החטא התמידי, ולא מול רגשות האשמה. ואולי מתוך כך, נצליח (סוף סוף) להשתנות ולצמוח.