באיזה עולם הזוי, זה מה שמשמח את בעלך

27 שנים מאוחר יותר. בעולם ה”משוחרר”-מינית שסובב אותי ואת כל מי שחי במדינה שלנו, המגבלות על המיניות שמגיעות יחד עם הנישואין הן עול מיותר ומעיק. לכן, כשאישה נאורה, מתקדמת ו”משוחררת”, “משחררת” לחופשי את בעלה מתוך כלא המיניות המונוגמית, זה נחשב לחתיכת פירגון בשבילו. מתנה. העולם האידיאלי של שיח השחרור המיני הוא עולם שבו “כָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן”, ויאפשרו להם להסיר מהמיניות שלהם ושל נשותיהן, את שאריות המשמעות שעוד נותרה עליהן.

ואני אומרת כל בוקר תודה להשם יתברך,

שהחזיר בי את נשמתי בחמלה רבה,

לתוך גוף שיש לו משמעות.

גוף שהוא הדבר הזה, שמקדש את ברית הנישואין שלי עם בעלי.

גוף שרק אדם אחד בעולם אומר לי עליו תודה,

וגם אם הוא ממש יתאמץ,

הוא לא יהיה מסוגל לתפוס אותו כנמצא באותו מישור עם “מסעדה טובה”.

[ואם מישהו יציע לו לתפוס ככה את הגוף שלו ושל אשתו,

הוא יעלב, ולא יבין מה יכול להיות מפרגן בזה.]

בעולם שזכיתי להיוולד אליו, המיניות היא לגמרי “ביג דיל”, היא הדבר הזה שבו אנחנו משתמשים כדי לתאר דברים עצומים, שנגמרו לנו המילים הרגילות כדי לתאר אותם, והיא הולכת אך ורק עם ברית.

וזה משהו שאני ממש מקווה שאף פעם לא אקח כמובן מאליו.

משהו שאני רוצה לזכור, תמיד, לומר עליו תודה.