אנשים משתנים בקצב מסחרר. איך אפשר להתחייב למישהו אחד?

אוריה מבורך

 

אחד העוקבים המושלמים של אפרכסת בפייסבוק שלח לי את הציטוט מתוך הכתבה הבאה שמופיעה כעת באתר מעריב, והוסיף “הסיבה שהטקסט הזה מעצבן אותי במיוחד, היא שהתחתנתי בשבוע שעבר”. כמובן שהשיחה המריאה מיד למחוזות של מלא מלא מלא אימוגי’ם מתרגשים מהצד שלי וניסיונות סחיטה (שצלחו בסוף) לקבל ממנו תמונה (מהממת ממש) שלו ושל אשתו בחופתם, ולאחר מכן התפניתי לקרוא את הטקסט. הרי הוא לפניכם, ולאחריו מחשבה ארוכה (וקצת אישית) שלי. סליחה מראש על האורך:

“קריסת מוסד הנישואים וריבוי מספר המתגרשים חייבים להזהיר את הזוגות הצעירים עם פרוז’קטור אדום, בוהק ומהבהב – אתם לא חייבים את זה.
להפך.

חוזה נישואים וחתונה הם אירועים קדמוניים שאולי כבר אינם שייכים לדורנו.
יצורים אנושיים אינם יכולים להתחייב ולחתום על הרגשות שלהם.
אף אחד לא יכול להכריז שהוא יאהב מישהו אחר לנצח.

מה הסיכוי שאדם באמצע שנות ה־20 או ה־30 לחייו יאהב אדם אחר באותה עוצמה בעתיד הלא נראה לעין? אנשים משתנים בקצב מסחרר, מתפתחים, צומחים, מגלים את עצמם מחדש.

העולם טס בקצב מטורף שמאתגר כל אחד מאיתנו לנסות לעמוד בו, אבל החברה הישראלית מסורתית ואוהבת לדרבן את צעיריה להתמסד.
מי שעלולים לשלם את המחיר הם ילדים להורים שהפכו מאוהבים לאויבים.”
***

בפוסט הקודם הגבתי בציניות על טענה דומה שעסקה בפסטיגל ובבשורה ה”ליברלית” שלו נגד מוסד הנישואין. אבל כאן מופיעה טענה נוספת, שגורמת לי לחשוב ולכן מפוגגת את מאגרי הציניות שלי והטענה היא: “אנשים משתנים בקצב מסחרר”, וזה לכאורה אמור לגרום לנו להעדיף חיים “מעכשיו לעכשיו”, נטולי מחויבות ארוכת טווח. לכאורה, אם אנשים רוצים להיות נאמנים לעצמם, הם לא יכולים לחתום על נאמנות לבן הזוג.

בעייני זו טענה מעניינת, ואיכשהו, יש לי תחושה שהיא מצליחה לגעת בנקודה מאוד מהותית שבה טמון ההבדל בין תפיסה מערבית לתפיסה יהודית. כדרכן של נקודות עמוקות, אני לא בטוחה שהצלחתי לפענח אותה עד הסוף, אבל הפייסבוק נמצא כאן גם כדי לחלוק אתכם מחשבות בלתי מושלמות.
אז ככה:

הטענה של הכותב מתייחסת ל”שינוי בלתי פוסק”, כאל דבר מבורך ורצוי, אבל לא מבחינה בין שני סוגים של שינוי, שאני חושבת שהתודעה היהודית מבחינה ביניהם. אני אקרא לשני הסוגים הללו “היעשות” לעומת “תהליכיות”.

המונח “היעשות” לקוח מתאוריות פוסטמודרנית, ואפשר להשתמש בו כמילה שמתארת קפיצה מזהות לזהות, שמאופיינת בעיקר על ידי הסממנים החיצוניים שלה.

נתחיל בדוגמא הכי חיצונית ופשוטה של “היעשות”, ואחר כך נציע דוגמא עמוקה יותר: נדמיין לעצמנו אישה שעוברת ניתוחים פלסטיים כדי להיראות כמו בת הים הקטנה, או כמו ברבי, או כמו דמות מובחנת מסרט כלשהו. אנחנו נשאל אותה: “מדוע לא מספיק לך ללבוש פאה אדומה או איפור מתאים? מדוע את צריכה לשנות את הגוף שלך? ותשובתה תהיה שזה בכלל לא אותו דבר. ללבוש פאה ובגד כזה או אחר, זו “תחפושת”, שאותה אפשר ללבוש ולפשוט בכל בוקר מחדש. היא לא מעוניינת “להתחפש” לבת הים הקטנה, היא מעוניינת “להיות” בת הים הקטנה. ולהיות בת הים הקטנה, כרוך בשינוי פיזיולוגי קיצוני. תחפושת היא פתרון חיצוני, שרק מעצים את הפער בין מי שהיא לבין מי שהיא רוצה להיות. אבל ניתוח, זה כבר “היא באמת”. כך היא באמת נאמנה לעצמה.

מקובל לומר שפעם אנשים הסתפקו בללבוש תחפושת חיצונית כדי “להפוך למישהו אחר”, אבל כיום, בעידן הפוסטמודרני, אנשים לא מסתפקים בבגדים ואיפור, אלא מטביעים את הזהות החדשה שלהם בגוף. הם יעשו ניתוחי אף, יעקרו צלעות ממקומן, יקעקעו את אישוני העיניים, העיקר להיראות הכי קרוב לדמות שהם רוצים להיות.

הטענה של האנשים השייכים לתופעת ה”היעשות” היא טענה מוזרה. כיצד ניתוח פלסטי יכול להיתפס כ”עמוק” ו”פנימי” יותר מתחפושת של פאה ושמלה? שהרי, בשני המקרים מדובר על שינוי חיצוני לחלוטין.

אני מנסה לחשוב מדוע “היעשות” מדברת לאנשים מסוימים יותר מאשר “התחפשות”, ונדמה לי שהתשובה נעוצה בשאלת ה”הכחדה של הקודם”. תחפושת משאירה את מי שהייתי קודם, את האופן שבו נולדתי, את הנתונים שאיתם הגעתי לעולם ולא אני בחרתי בהם, “היעשות”, לעומת זאת, מכחידה את כל זה. בשונה מהתחפשות, האדם לא יכול לחזור למה שהוא היה קודם, כי מה שהיה קודם עבר פירוק סופי ומוחלט וכבר איננו קיים.

עד כאן הכרנו את ההגדרה המקובלת למונח “היעשות”, אבל אני רוצה להרחיב אותה לסוג נוסף של שינוי:

אם נרחיב את ההגדרה של “היעשות” לשינויים שאינם רק גופניים, נוכל לומר ש”היעשות” היא סוג של שינוי שבהגדרתו הוא נטול שורשים. נעקור את מה שהיינו ונתחיל משהו חדש לגמרי, תוך מחיקה של מי ומה שהיינו קודם.

מאפיין נוסף של שינוי כזה, יהיה הרובד החיצוני לחלוטין שבו הוא מתקיים:
“היעשות” הוא שינוי שבעצם מטשטש את התפיסה של “פנים” ו”חוץ” כדבר והיפוכו, משום שבחירות חיצוניות לחלוטין נתפסות כמממשות “אני פנימי”. אם הפנימיות שלנו שוכנת אך ורק בסממנים החיצוניים של הקיום שלנו, מתבטלת היכולת להבחין בין תהליך שטחי וחיצוני, לבין תהליך פנימי ועמוק. החיצוני נתפס כפנימי, והרי לנו העומק הפוסט מודרני על רגל אחת.

אבל יש גם שינוי מסוג אחר. לסוג השני של השינוי, אני קוראת “תהליכיות”:
תהליכיות היא שינוי שלא מוחק את הקודם אלא מתרחש תמיד על גבי אותו מקור. גם כאשר אנחנו מגיעים למסקנה שמה שהיה קודם כבר לא מאפיין אותנו או לא מתאים לנו, זה תמיד מתוך דיאלוג עם העבר הפרטי שלנו ולא תוך מחיקה שלו. אדם שעובר שינוי תהליכי, הוא אדם שיש לו גרעין יציב ובלתי משתנה שנוכח בתוך כל הבחירות החדשות שלו.

כשמדובר בצמיחה, אפשר לקרוא לזה “התחדשות”, וכשמדובר חלילה בתקופה של קמילה ונבילה, אפשר לקרוא לזה “נסיגה”.

נסיגה יכולה להתרחש רק כאשר יש כיוון שמכתיב לנו את התהליך שאנחנו עוברים. אבל בעולם שבו אין גרעין יציב ששוזר בחוט אחד את כל השינויים שעברנו, אין כיוון, ולכן גם לא ניתן להצביע על נסיגה או התקדמות.

אם נרצה לצייר את אורח החיים שכולו מורכב משינויים של “היעשות”, הוא יראה כמו דף לבן עם נקודות. לעומת זאת, אורח החיים שמורכב משינויים של “תהליכיות”, יראה כמו גרף, כמו “חבר את הנקודות”. יהיו בו עליות וירידות, אבל תהיה לו התחלה, ואמצע, וסיפור שאפשר לספר, סיפור עם עבר ועתיד שאליו צועדים.

מעניין אותי איזה ציור מרגיש לכם יותר כמו “כלא”. דף לבן עם נקודות שיכולות להתנקד בכל מקום ובכל רגע בלי קשר זו לזו, או דף שבו יש גרף שמחזיק, מעגן וגם מגביל ומחייב, את הכיוון של הסיפור שלנו?

תודה שהחזקתם מעמד עד שהצלחתי להגדיר את ההבדל בין שני סוגי השינויים, ועכשיו נעבור לשאלה שלשמה התכנסנו כאן. האם חיי הנישואין מסוכנים עבור שינויים אישיים? האם שינויים אישיים מסוכנים עבור חיי הנישואין?

לדעתי, אם השינויים שאנחנו עוברים וצפויים לעבור הם מהסוג של “היעשות”, אז התשובה היא כן. אנשים שעוברים תהליכי “היעשות” עלולים למצוא את עצמם בכלא בתוך חיי הנישואין.

ואם השינויים שאנחנו עוברים וצפויים לעבור הם מהסוג של “תהליכיות”, אז התשובה היא לא. אנשים כאלו יכולים למצוא בחיי הנישואין עוגן אדיר ומצמיח עבורם.

איך זה קורה? משום שכאשר האדם התהליכי כורת ברית נישואין עם בחירת ליבו, הוא למעשה מעגן את כל השינויים שהוא אי פעם יעבור מעכשיו, אליה. היא הופכת להיות החוט המקשר שמגביל (מלשון גבול), מגדיר (מלשון גדר) ומעגן (מלשון עוגן) את האני העתידי שלו.

האדם התהליכי הוא אדם שלא מפחד מעוגן, הוא כמה אליו. הוא משתוקק אליו. כאשר הטקסט בכתבה הנ”ל מתאר לו את חיי הנישואין כמשהו שמכחיד את האפשרות שלו למחוק את עצמו ולהמציא את עצמו מחדש בכל רגע, התיאור הזה לא מאיים עליו, כי הוא רוצה רק בשינוי עמוק, זהותי, שתופס את אשתו אהובתו כנקודת התייחסות שאין לו שום רצון למחוק או לפרק.

“הרי את מקודשת לי”… הרי את העוגן שלי. כל השינויים שאעבור מעתה והלאה, יהיו שלך. איתך. שינוי שלא כולל אותך, הוא לא “אני”.

ובוודאי יהיו כאלו שישאלו “ומה אם מישהו רוצה להיות משהו שלא מסתדר עם רצונו של בן או בת זוגו? ” 

תיכף נגיע לזה. תודה שאתם עדיין כאן!

אני מסתכלת על התודעה הדתית שמתוכה אני פועלת ועליה גדלתי, ואני שואלת את עצמי: כאשר התורה מדברת על התחדשות כערך, “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים”, האם היא מדברת על “היעשות” או על “תהליכיות”? ברור לי שהתורה מחפשת התחדשות תהליכית. היא לא מכוונת אותנו לאורח חיים שכל כולו קפיצה מנקודה לנקודה בלי קו מקשר ביניהן.

פעמים רבות שמירת ההלכה היא הקו הזה שמחבר בין כל הגלגולים והסרטים השונים שאדם דתי יכול לעבור בחייו. וגם אם הוא חלילה עובר תקופה של אי שמירת הלכה, התורה לא מבקשת ממנו למחוק את התקופה הזו, אלא לשלב אותה בנרטיב של חייו כמקום שממנו הוא צמח. “במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים”. למשפט הזה לא היתה שום משמעות אם היינו כלואים בתוך דף לבן עם נקודות.

שמירת ההלכה היא התרגול היומיומי שלנו במושג שנקרא “ברית”. אנחנו נמצאים בברית עם הקב”ה מיום היוולדנו, ולאחר מכן כורתים “ברית” של נישואין, עם בן או בת הזוג שלנו. הברית היא אירוע ששולל אוטונומיה. הברית היא הכנסת גורם שלישי שלא בהכרח מתחשב בי וברצונותיי, אבל אני תופס אותו כתכלית וייעוד שאליו נשואות העיניים המשותפות של שנינו.

למשל, כאשר איש ואישה שומרים הלכות טהרת המשפחה, הם מכניסים למשוואה שלהם גורם שיקבע מתי הם נפרדים פיזית ומתי הם חוזרים לגעת זה בזו. זוהי שלילת אוטונומיה שעשויה להיראות מופרעת לגמרי עבור האדם המערבי, אבל עבור האדם הדתי היא יכולה לתפקד בתור משיכת המכחול שמציירת את סיפור חייו כחוט מתמשך, שלא מתפזר לאינסוף נקודות נטולות עוגן.

אז מה לגבי שינויים שעומדים בניגוד לבן או בת הזוג? שינויים שמנוגדים בהכרח לחיי הנישואין שלנו, או לטובתו האישית של בן או בת הזוג שלי. האם צריך לוותר עליהם מראש?

התשובה היא: כן. זוהי בדיוק המהות של הברית. וזה לא צריך להרגיש לנו כמו מוות, אלא להיפך. כמו חיים.

אני נזכרת במי שהייתי כשהתחתנתי, לפני 19 שנה. הייתי בחורה בת 20 , כמו גיבור בתחילת העלילה של חייו, עם המון סיפורים שעדיין לא התרחשו. ממש הרגשתי איך כל העולם פתוח בפניי, ואיך מוטלת עליי משימה לבחור מי אני מתוך כל עושר האפשרויות הזה.

בעלי, אז בן 22 בסך הכל, הביא איתו את הסיפור שלו. את עושר האפשרויות שלו.

אני מסתכלת על מי שהיינו פעם ועל מי שאנחנו היום, וכמעט אין קשר בין הדמויות שאני רואה מתחת לחופה, לבין מי שאני אוכלת איתו היום ארוחת ערב. השתננו כל כך. התפתחנו כל כך. התייצבנו כל כך. הצטמצמנו כל כך. מצאנו את מקומנו. כל כך…

לפעמים אנחנו משתעשעים בלחשוב על ה”אוריה” שהיתה כאן אילולא היינו נפגשים. איזו אוריה הייתי? יש מלא אפשרויות, ואף אחת מהן לא מדברת אליי. האפשרויות שלא כוללות את בעלי בתמונה, מרגישות לי כמו הזיה או סיוט רע.
אני ממש מרגישה איך מי שאני היום זו תערובת מיוחדת שלי ושל בעלי. אין “אוריה” כיום, שלא מורכבת גם מהרכיבים שלו שהתערבבו באישיות שלי ובתפיסת עולמי ואפילו באופן שבו אני צוחקת או בוכה. לכן, אם אני רוצה שהשינויים וההתחדשויות של חיי, יהיו שייכים “לאני” שלי, הם יהיו חייבים לכלול גם אותו.

כל דמיון אחר של “אני” שלא כולל אותו, הוא מחיקה של מי שאני היום וקפיצה לתוך דמות מדומיינת של איזו “אוריה” לא אמיתית. ולכן, כן, אני חותמת על עוד 120 שנה עם האיש שלצידי, זה האופן היחיד שבו אני חווה את המושג נאמנות לעצמי.

הפוסט הזה מוקדש לנתנאל אלקלעי ששלח לי את הטקסט. נתנאל שהתחתן בשבוע שעבר, בגיל 19, חתם על נאמנות ל”עצמו”, לעצמי שלו, שמורכב מעתה ממנו ומבת זוגו. וגם, תודה לחיים שרייבר, שבזכות הדיאלוג איתו התגבשו לי המחשבות הללו.

תודה לכולכם שהחזקתם ראש על פני 1700 מילה. תודה שאפשר לכתוב לכם כזה הרבה. אתם יקרים מאוד.