שאלות שצריכות להישאל בנוגע לאפשרות
העתידית של חברה רב-מינית

אוריה מבורך

ברשימה הזו אני מעוניינת להעלות כמה נקודות למחשבה, אודות האפשרות שהחברה המערבית תהפוך בעתיד לרב-מינית.

חברה רב מינית היא חברה שבה מתבטלת ברירת המחדל ההטרוסקסואלית, ובמקומה ברירת המחדל היא שכל אדם יכול להוות אופציה רומנטית עבור כל אדם, ללא קשר למינו ומגדרו, משום שרוב האנשים יכולים להימשך רומנטית ומינית לשני המינים.

אני חושבת שגם אנשים (כמוני למשל) שתומכים בזכויות חוקיות מלאות ללהט”ב, כפי שמגיעות לכל אדם באשר הוא אדם, יכולים וצריכים לחשוב על הנקודות הללו. בנוסף, הרשימה הזו בכוונה לא מציינת שום סעיף שנוגע לאמונות דתיות, על מנת שתהיה רלוונטית גם למי שההיבטים הדתיים אינם חלק מהשיקולים שלו.

אני לא חושבת שהרשימה הזו מחדשת משהו. לדעתי מדובר במובן מאליו שאני מתקשה להאמין שאנשים כה רבים בעלי דמיון חופשי, לא הצליחו לגעת בו בקצה דמיונם.

  1. בחברה ההטרו-נורמטיבית שבה אנו חיים כיום, כמעט כל אדם הטרוסקסואל ממיין באופן מודע יותר או פחות, את האנשים בחייו, לשתי קבוצות. הקבוצה הסקסואלית, שהיא “המין השני”, שבנוכחות אחד מאנשיה קיים מתח מיני בסיסי. לעומתה, הקבוצה הא-סקסואלית, שהיא “המין הזהה”, שבה המתח המיני נעדר כברירת מחדל. כל אחת מהחברות הללו מזמנות התמודדויות שונות, ומספקות פונקציות שונות בחייו של האדם ההטרו’.
    אם אנחנו צועדים לקראת חברה רב-מינית, עלינו לשאול מהן ההשלכות של היכחדות הקבוצה הא-סקסואלית, שממנה כיום אנחנו שואבים את החברים הכי טובים שלנו, אלו שאנחנו מדברים איתם על הכל ובלי דיסטנס, אלו שאנו לא חווים כלפיהם מתח מיני ולא מעלים בדעתנו שאחד מאיתנו ירצה להפוך את הקשר הזה ליותר ממה שהוא.
  2. הבה נדמיין איך תיראה שיחה בין אישה נשואה לחברה הכי טובה שלה שאחת מהן חווה קשיים שגרתיים בנישואין, והשניה אומרת לה “תשמעי אני פשוט לא מבינה את בעלך, את האדם הכי מדהים שאני מכירה. איך הוא לא רואה את זה?” בתוך מציאות שבה מובן מאליו שייתכן שחברה שלך בכלל מאוהבת בך, וראוי שתבדקי אם גם את מאוהבת בה, כי כולנו פלואידים ואין כזה דבר משפט אוהב ותומך שמובן מאליו שהוא נטול סאב-טקסט רומנטי.
  3. בהמשך לסעיף הקודם, הבה נחשוב על ההשלכות של תמיכה רגשית בין חברים טובים, בתוך תרבות שכבר היום מעודדת אנשים “ללכת אחרי הלב שלהם”, כאשר “הלב” הוא מילה נרדפת ל”ריגוש”, ו”ריגוש” הוא בדרך כלל “אהבה אסורה”.
  4. ובכלל, כשברירת המחדל תהיה שבכל מגע בין אנשים יש פוטנציאל לניצול מיני, האם מישהו יוכל לחבק מישהו, בלי לחשוש לתביעה או להיחשב מטרידן? האם זה יהיה סופו של החיבוק המוגן, הבטוח, האפלטוני, בין חברים?
  5. בעולם המערבי, מספר האנשים הפונים לטיפול פסיכולוגי או רגשי, הולך וגדל. אחד מהמאפיינים הקריטיים עבור מטופלים רבים בבחירת מטפל, הוא המגדר שלו. רצוי שנהרהר איך יראה עולם הטיפול כשמטופלים לא יכולים יותר לבחור מטפל שהמגדר שלו מאפשר להם מראש להימנע מאופציה של מתח מיני בין מטפל למטופל.
    אין הכוונה שטיפול יהפוך להיות זירה של ניצול מיני, אלא שהיעדר מתח מיני או קיומו של מתח מיני בין מטפל למטופל, הוא רכיב שצריך לקחת בחשבון בעת הטיפול. לעיתים יש צורך דווקא בהימנעות מוחלטת ממנו, כמו למשל במקרים מסוימים של טיפול בנפגעים ונפגעות של תקיפה מינית, שאני מתקשה לראות איך מציאות רב-מינית מיטיבה איתם.
  6. חברה רב-מינית מורידה ל 30 אחוז את המשפחות שבהן בני הזוג מביאים ילדים זה באמצעות זו, באופן שלא מצריך נוכחות של גורם נוסף כמו תרומת זרע, תרומת ביצית או פונדקאית. כתוצאה מכך, יורדת הילודה. 30 אחוז משפחות של שני אבות, פירושם 30 אחוז משפחות שבהן נדיר למצוא יותר משני ילדים.
    (אגב, בהתחשב בעובדה שהילודה בעולם המערבי נסוגה באופן תמידי ומפנה את מקומה לחברות לא-מערביות ולא נאורות, ייתכן שדווקא הגורם הזה הוא שחותר באופן המובהק ביותר תחת האינטרסים של החברה הלהטבית לאורך זמן.)
  7. כל אדם באשר הוא אדם, יכול, (ולדעתי גם מחויב), להיות הורה. כישורי ההורות אינם מושפעים מנטייה מינית או זהות מינית. להטבים רבים צולחים את משימת ההורות הרבה יותר טוב מהטרוסקסואלים רבים. יחד עם זאת, מצב שבו אחד ההורים איננו ההורה הביולוגי של הילד, לא מקל על המשימה של ההורים, וגם בדרך כלל לא מקל על הילד.
    גם הורים מאמצים, שאינם להטבים, שואלים את עצמם איך מרגישים ילדים שיש להם הורה ביולוגי שאסור להם לחפש אותו וליצור איתו קשר. אין שום פסול בשאלה הזו, כאשר אנו מעוניינים לקבוע אם המצב הזה רצוי לכתחילה, או שמא מקובל כלגיטימי רק בדיעבד.
  8. בהמשך לסעיף הקודם, ובהינתן שאחוז הגירושין בעולם המערבי עולה בהתמדה, עלינו לשאול למשל, איך מרגישים ילדים שיש להם הורים גרושים, כאשר הורה אחד ביולוגי, והורה אחד לא ביולוגי, ועכשיו ההורה הלא-ביולוגי לא התקשר כבר יומיים. אין כאן סתימת גולל על האפשרות של אימוץ, אלא שוב, שאלה בדבר הלכתחיליות או הבדיעבדיות של חברה שבה 60 אחוז מהילדים מתמודדים עם היותם “מאומצים” על ידי אחד מהוריהם.
  9. וכך, עלינו לשאול איך יבואו לידי ביטוי אהבה ללא תנאי, אחריות טיפולית ומסירות, שאנשים חשים כיום באופן מובן מאליו כלפי דמויות כמו סבא, סבתא, אחיינים, בני דודים, במציאות שבה אין להם קשר דם עם אותן דמויות, אלא הם קשורים אליהן אך ורק מכורח בחירתו האינדיבידואלית והסובייקטיבית של אחד מבני המשפחה.
  10. ובהתאמה, עלינו לשאול גם מה יקרה לסיפור הזה של משפחה מורחבת במקרה של גירושין, כך שאפילו הזיקה שהייתה מבוססת על בחירה “הסכמית”, אינדיבידואלית של אחד מבני המשפחה, התפרקה. כיצד אנו נמנעים מלדון אנשים רבים בעולמנו העתידי, למצב א-משפחתי, של אטומיזם כמעט מוחלט, שבו מי שדואג להם אלו אנשים שעושים זאת בחסד, ולא בזכות, כלומר- חברים, ולא משפחה.
  11. כנגד הטענה שהפלואידיות המינית של כל אדם, מודחקת כיום על ידי התרבות, ולכן יש “לשחרר” אותה על מנת להרחיב את מגוון האפשרויות, עלינו לשאול האמנם כל הדחקה של מיניות מסבה צער לאדם המדחיק? למשל, כולנו ככל הנראה מדחיקים את המשיכה המינית והרומנטית כלפי האחים שלנו. האם ההדחקה הזו מסבה לנו סבל? ואולי להיפך?
  12. כל מי שעובר על הסעיפים הללו וחש שליבו הטוב ותבונתו הנאורה מספקים לו תשובה ופתרון לחלק מהם, (לדוגמא: “מה הבעיה, נחנך אנשים לנהוג במוסריות והבעיות יפתרו”), ראוי שישאל: מדוע אתה מאמין שכולם כמוך? האם לדעתך האדם הוא בהכרח יצור טהור, מוסרי ותבוני באופן טבעי, ולכן ניתן להתמודד עם כל הסעיפים הללו באמצעות פעילות חינוכית והסברה? מהיכן הגעת למסקנה הזו, אודות טבע האדם?

    ווישפול ת’ינקינג, או אפילו אגוצנטריות מתוך כוונה טובה, הם הסברים אפשריים, כדאי לך לשקול אותם. בכל אופן, לדעתי ראוי לכל הפחות לדון בטבע האדם וכושר התמודדותו עם אתגרים מוסריים, לפני שנשאף לשינוי כה רדיקאלי שההמון לא בהכרח יתמודד איתו כפי שאנחנו מצפים ממנו.

לאור הרשימה הזו, אני אוחזת בעמדה אידיאולוגית לפיה כל עוד הדבר תלוי בנו, כמעצבי תודעה ומהנדסי חברה, עלינו להותיר את האופציה ההטרו-נורמטיבית בתור ברירת המחדל של התרבות שלנו, ואת קבוצת הלהטבי”ם במיעוט סטטיסטי שיש לו לגיטימציה חברתית וזכויות חוקיות כמו להטרונוטרמטיבים.

במילים אחרות, אני תומכת מבחינה אידיאולוגית בהטרו-נורמטיביות, ואני מוחה בתוקף על הניסיונות לכנות עמדה זו “להטבופוביה”.  

לצורך הבהרת הקביעה הזו, אשתמש בדוגמא מתחום אחר לגמרי: אנשים אל-הוריים מסוימים חוששים לפיצוץ אוכלוסין ולכן מטיפים להימנעות מילודה. אין זה אומר שהם “תינוקופובים”, “הורופובים” או “לידהפובים”. ייתכן שהם רואים את הילדים בתור דבר נפלא ואת ההורות בתור פעולה נעלה, אך אין בכך כדי לשלול את טענתם אודות הראוי והפחות ראוי, במונחים סטטיסטיים של רוב ומיעוט. לדידם,  לריבוי ילודה בעולם שסובל מפיצוץ אוכלוסין, יש מחירים בעייתיים, שלא נובעים מיחס שלילי כלפי תינוקות כשלעצמם, או כלפי הורות כשלעצמה.

למען הסר ספק, אני אישית תומכת בילודה ולא נמנית על קבוצת האל-הוריים הללו, אבל חובתי המוסרית להאזין לטיעונים שהם מעלים, משום שאי האפשרות לדון בסכנות אפשריות לחברה שלנו, היא הסכנה הגדולה ביותר.

כאמור, לדעתי אף אחד מהסעיפים ברשימה שלעיל יכול להוות עילה לשלילת זכויות ללהט”בים. אבל כל אחד מהסעיפים הללו, יכול וצריך לעלות לדיון נוקב וחסר פשרות, שעוסק בשאלה “מהם המחירים שעשויים להיות כרוכים בחברה רב-מינית, והאם ראוי שהעולם המערבי יציב את החברה הזו כחזון עתידי”?