אונס שקוף

העדות הזו הופיעה באתר ‘מידע אמין על מין’, של המרכז הישראלי לחינוך מיני, בעמוד שעוסק ב”פעם הראשונה”. [אזהרת טריגר, אזהרת תוכן בוטה] 

“באופן כללי התפתחתי דיי מאוחר, לפחות ביחס לסביבה שלי. כל החברות שלי כבר התנשקו ורובן כבר גם שכבו עם מישהו, ואצלי רק בגיל 17 הייתה הנשיקה הראשונה. הרגשתי שאני צריכה “להשלים פער”, שמשהו לא בסדר כי כולן כבר היו עם מישהו. בכיתה י”א אני ו”מלך הכיבושים” של השכבה התחלנו להתיידד. בשלב מסוים זה התחיל להיות מעבר, לא רומנטי אלא רק למטרת מגע. חברה טובה שלי יצאה עם חבר טוב שלו באותה תקופה. ההורים שלי היו בטיול והיה לי בית ריק אז הזמנו אותם. שתינו ובילינו יחד כל הערב. בסוף כל אחד מהזוגות הלך לישון בחדר אחר ואז שכבתי איתו. זה כאב ממש ולא היה מהנה בכלל אבל חשבתי שככה זה אמור להיות. תמיד אמרו לי שהפעם הראשונה כואבת (היום אני כבר יודעת שזה לא חייב להיות ככה). אחרי זה הייתה לי הרגשה מוזרה. מצד אחד הרגשתי רע כי כאב לי. הוא ממש לא התחשב בי, לא ניסה שזה יהיה לי נעים אלא פשוט עשה את מה שעשה, בלי שום הכנה פיזית. מהצד השני, בגלל המסרים שקיבלתי מהחברה, הרגשתי שמילאתי איזו משימה, שאני יכולה לסמן וי. שאני לא אהיה בת 18 ובתולה, כי אז זה היה אומר שאני לא בסדר, שאני לא מספיק רצויה ובעצם שמשהו חריג בי.”

מה שקראתם כאן זה לא אונס. זה לא תיאור של אונס, אלא תיאור, כנה ואותנטי, של יחסים בהסכמה. יחסים בהסכמה – משמע, לא אונס. העמוד שממנו מצוטט הקטע הזה עמוס בסיפורים אישיים, חיוביים או שליליים, שהמכנה המשותף של כולם הוא “הפעם הראשונה”. אין בעמוד הזה תיאורים של אונס. התיאורים של האונס שייכים לעמודים אחרים.

העולם המערבי יודע למסגר היטב מצוקות של נשים: נישואי-ילדות, מילת-נשים, סרבנות-גט, פוליגמיה, פורנוגרפיה, נשים מוכות, אונס. לכל אחת מהמצוקות הללו יש שם. ודף פייסבוק. ועמותות שתורמות למאבק. לכל אחת מהן יש כיום נציגות אמיצות, שמוכנות להיות “הפנים של הדיכוי”, לשאת על כתפיהן את המלחמה בממסד העיוור, הרומס, ששולל מהן את אנושיותן.

אבל איזה מסגור יש לתופעה הזו של נערה בת 17, שנבעלת באופן הזה על ידי “מלך הכיבושים” של השכבה? מה היא אומרת לעצמה, שנים אחר כך, כשבדידות לא מוסברת תוקפת אותה מדי פעם, בדיוק כשהיא מוקפת חברים? מי מלטף את המצח שלה, כשהיא יוצאת ממיטה של מישהו לאחר חוויה מעצימה ועוצמתית, שמשום מה גורמת לה לחוש בחילה? מי מחבק אותה באותו רגע סתמי וחסר חשיבות, כשהיא לא מצליחה להיזכר בשם של בחור כלשהו שדיברה אתו בענייני עבודה, וכשהיא נזכרת סופסוף, היא שמה לב שזה כמו השם של ההוא מכיתה י”א?  

היא הרי רצתה בזה, ויזמה את זה, ותכננה את זה (ההורים לא בבית – תדדדם!), אז זה לא אונס. זה היה כואב, אבל לא יותר מכל “פעם ראשונה”. הוא היה לא מתחשב? ספרי לנו משהו שלא ידענו קודם… עוד מקרה קלאסי של “גבריות רעילה”. לחץ חברתי? גם הסיגריה הראשונה היא תמיד לחץ חברתי. בסדר, מדפדפים הלאה. כולנו עשינו שטויות בגיל הזה. 

לנגד עיני אני רואה עשרות, מאות, אלפים, עשרות אלפים, מאות אלפים, מיליונים של נערות בנות 17, ברחבי העולם כולו. הן צועדות לאט בשורה ארוכה, בשמלות שחורות קטנות, נעלי עקב ובושם על שם זמרת פופ כלשהי. החדר חשוך. בקצה השורה מחכה להן מיטה גדולה, לבנה, נקיה, ועליה מלך הכיבושים של השכבה. השמלות מופשלות, והוא בועל אותן, לפי התור, בזו אחר זו. יש קצת צעקות, אבל לא ממש. הן נשמעות בעיקר ברגע של סימון ה”וי”. כי זה רגע ממש כואב. אבל הן ידעו את זה קודם. זה ידוע שזה ככה בפעם הראשונה. בכלל, יש להן מלא ידע בנושא. הן גם הביאו אמצעי מניעה. אז אין מה לדאוג. הריח שלו חזק מדי. הן משתעלות קצת. והנה זה קורה. הן נושכות את השפתיים, אז הצעקה נשמעת יותר כמו פעייה חלשה. כמו כבשה. כמו תינוקת. הוא מסיים והן מחייכות אליו חיוך עקום בזווית הפה. חיוך רחוק, של זמרת על אריזה של בושם.

הוא לא ראה את החיוך שלהן. היה חושך, וחוץ מזה מי בכלל מסתכל על הפנים. הוא גם לא ראה את הטיפה השקופה. וגם הן לא. כנראה נכנס להן משהו לעין, אולי משהו בעדשות-מגע. זה בכלל לא עצוב. זה גם לא טראומטי. סתם קצת מבאס. לחץ חברתי, שטויות של מתבגרים. לא יותר מסיגריה. 

#אונסשקוף