אהבה על תנאי

דמות האב 

כיצד מתרחשת התפתחות יחסים בלתי תקינה בין האם לבנה, המעצבת את האם כבולענית?  תשובתו של ז’אק לאקאן היא חד משמעית: היעדר דמות האב. לאקאן מבחין בין האב הממשי לאב הסימבולי. האב הממשי הוא אביו הביולוגי של הילד. האב הסימבולי, שהוא המשמעותי כאן לענייננו, הוא השפה והחוק. כאשר השפה מופנמת אצל הילד היא מעניקה לו הגדרה עצמית, גבולות “אני” המבוססים על גדרות ועל הבדלים. ברמה המפותחת שלה, בהיותה מאבני הבניין של התרבות, השפה נושאת בתוכה את החוק, המבדיל בין טוב לרע, בין אסור למותר, וקובעת גבולות. ניתן להבין את האב הסימבולי כמידת הדין הפועלת על האם הסימבולית שופעת החסד, ובולמת אותה לפני שהחסד יכלה את עצמו, מעין סכר המגביל את הנהר הגועש כדי לאפשר לו קיום. ללא אב סימבולי של הגדרות וגבולות עולה אהבת האם על גדותיה, שוברת את הכלים ונעשית אלימה.

מעניין לגלות כי המדרש בוחר לתאר את הקרקע המשפחתית שעליה צומחת הטרגדיה הבולענית כילד “שהניחו אביו בן קטן לאמו”. דמותו של האב חסרה בסיפור, וכך לא היה מי שינסר את האחדות הבולענית של האם ובנה, ויעניק לכל אחד מהם “אני” נפרד ונבדל.

הערה בשולי הדברים: למרות הדגש הרב שמקבלת הזהות המגדרית של אם מול אב בתיאורים פסיכולוגיים מעין אלו, כמו גם במדרש, יש להגביל את התפקיד המגדרי למרחב הסימבולי. הסימבוליקה חשובה ומאפשרת לנו להבין את המשמעויות השונות של “אב” ו”אם”, אך במעבר לדמויות הממשיות, הפסיכולוגיה מכירה בכך ששני ההורים יכולים לתפקד הן כ”אם בולענית” והן כ”דמות אב המכוננת דיפרנציאציה”, כך שלמעשה המפתח לכינון קשר בריא עם הילד מצוי בידי שני ההורים באופן שווה. האם הבולענית איננה אלא מטפורה המבודדת זן מסוים של הורות פגומה.

תרבות בולענית

במילים מדודות פורס המדרש בפנינו את סיפורו של חורבן הבית הפרטי. חטא שנאת החינם של תקופת הבית השני אינו אלא צידו השני של המטבע, המופיע כבר כאן  – אהבה על תנאי. חטא האהבה על תנאי הוא מתוחכם ומסוכן מפני שהוא חמקמק ומתחבא מאחורי לבושים של אהבה גדולה, נתינה וטיפוח, אך החטא לא נבלם בין קירות הבית הפרטי. פגם היעדר הדיפרנציאציה מפעפע כלפי חוץ ושולח זרועותיו אל העולם.

לדעתי, ניתן לראות בחוסר הדיפרנציאציה את חטא שנאת החינם של היום, בהיותו לא רק פגם נפשי-פסיכולוגי, אלא גם רוחני ותרבותי. הלך הרוח הנפוץ כיום לוקה בתסמינים האופייניים לאדם שעולמו הוא עולם ללא דיפרנציאציה, שטרם התוודע להכרחי, לבריא ולמוסרי שבחוויית הנפרדות. במקום “אם בולענית” נדבר על “תרבות בולענית”, והבית הפרטי יהווה עבורנו מיקרוקוסמוס למרחב התרבותי היומיומי.

אונטולוגיה של נפרדות  

תנו רבנן: אדם נברא יחידי. מפני מה?

… להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא;

שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד –

וכולן דומין זה לזה,

אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון –

ואין אחד מהן דומה לחברו…

ומפני מה אין פרצופיהן דומין זה לזה?

שלא יראה אדם דירה נאה ואשה נאה ויאמר שלי היא”

(בבלי סנהדרין לח ע”ב).

 ילד שחווה בביתו מערכת יחסים של חוסר דיפרנציאציה יגדל להיות מבוגר הלוקה בחוסר דיפרנציאציה לא רק מהוריו אלא מהעולם כולו. זהו סובייקט ללא גבולות “אני” ברורים, בעל נטייה להתמזג עם האחר ולראות בו המשך של עצמו. הדרך היחידה שלו להיפגש עם האחר ולהתוודע אליו היא להשליך עליו את עולמו הפנימי. השוני, הפערים וההבדלים הם אויביו הגדולים ביותר של חוסר הדיפרנציאציה, הבורח מהם אל מחוזות הדמיון: דמיון במובן של היעדר שוני, אך גם במובן של תעתועי דמיון; אשליה אופטית שלפיה האחר נראה כ”אני”.

המדרש בסנהדרין שואל לפשר השוני והנפרדות הטבועים בבריאה. החיפוש אחר הדומה מוצג כמוגבלות אנושית, בעוד שגדולת הא-ל היא השגת השוני. המדרש מנסה להתחקות אחר הסיבה לכך, ולפענח את החכמה הא-לוהית העומדת מאחורי האונטולוגיה של השונות. תשובתו מפתיעה אולי בפשטותה ובמובן מאליו שבה: בהיעדר שוני ואחרות, בעולם שבו ממלכת הדמיון שולטת, נגיע לתוהו ובוהו – “יראה אדם דירה נאה ואישה נאה ויאמר שלי היא”.

אם נעמיק בתשובה זו נמצא כי היא מתארת את החטא המוסרי הצומח מתוך חוסר נפרדות, חטא שארצה לכנותו – תרבות בולענית. כשאדם רואה את בבואת עצמו משתקפת אליו מדמותו של האחר, הוא חווה את סיפור חייו כרפלקסיה של סיפורו האישי שלו. במידה שרואה הוא את עצמו כאדם מוסרי ואחראי לזולת תתורגם תנועה מוסרית זו לפעולה בולענית: “שלי היא”, תוך שהוא מנכס לעצמו את סיפור חייו של חברו (“דירה”, “אישה”, כסיפור חיים).