מה אנחנו חושבות על הגברים ברחוב

אוריה מבורך

מה שיפה אצל קארין ארד זה שהיא תמיד אומרת מה שהיא חושבת, בעיקר דברים שנשמעים פחות טוב. כך אנחנו יודעים שהיא מייצגת חשיבה של נשים רבות, שפשוט אומרות בשקט, אחת לשניה, את מה שהיא מצהירה בגלוי.

ועכשיו אחרי שנחשף שעוד גבר מפורסם הטריד נשים, קארין ארד מתנסחת בצורה ברורה. הדגשתי את זה בצהוב, פשוט תקראו. ואני שואלת את עצמי: כמה נשים מסתובבות בעולם הזה, וחושבות שכל גבר הוא אנס בפוטנציה אם רק תהיה לו הזדמנות? כמה נשים שואלות את עצמן “מעניין את מי הוא הטריד”, כשהן רואות גבר רנדומלי ברחוב?

החוויה הזו מוכרת לי באופן אישי. במשך שנה שלמה הייתי כזאת. זה היה כשליוויתי את אחד המקרים הקשים ביותר שנחשפתי אליהם, של נערה שנפגעה מינית. כמלווה שלה, עברתי הדרכה פסיכולוגית. אני זוכרת את עצמי מספרת לפסיכולוגית: “מאז שנחשפתי למקרה שלה, אני לא מאמינה יותר בגברים. אני רואה גברים ברחוב, ובטוחה שכולם אנסים”. היא סיפרה לי שיש שם לתופעה הזאת: “טראומה עקיפה”: כשתפיסת העולם שלך משתנה בעקבות חשיפה אינטנסיבית לחוויית החיים הטראומטית של הזולת.

ברוך ה’, אני כבר ממש לא שם. חזרתי כבר מזמן אל המציאות. אבל עבור המוני נשים, המציאות היא כמו שקארין ארד תופסת אותה: גברים הם “בהמות גסות נטולות שליטה”, שאם רק תינתן להם האופציה לאנוס הם יעוטו עליה כמו זאבים שוחרי טרף.

ופתאום אני מבינה. המוני נשים כיום הן בטראומה עקיפה. מסות של נשים, בטראומה. ולא, לא בגלל שהן חוו על בשרן תקיפה מינית, או ליוו נפגעות שחוו זאת. הסיבה היא אחרת לגמרי: התרבות.

בספר שלי “מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף”, אני מציגה 4 “שיחים”, אידיאולוגיות מערביות, שמנסות להצדיק מיניות חופשית. לאחת מהן החלטתי לקרוא בכינוי “השיח המתירני”.

השיח המתירני סבור שמיניות היא דבר נמוך ולא מוסרי, “אבל כיף, אז למה לא”. לפי השיח המתירני, מיניות היא דבר משפיל עבור האישה. על פי השיח המתירני, כל אישה שמתלבשת באופן חשוף, נתפסת כמי ש”מסכימה” להשפלה הזאת באופן שמעיד עליה שהיא כנראה מטומטמת. לעומת זאת, מיניות הגבר לא משפילה את הגבר, אלא להיפך, מוסיפה לו ערך. לכן כל חוויה מינית נחווית, אצל שני הצדדים, כ”ניצול הדדי בהסכמה”, תוך זלזול עמוק של הגבר באישה שהיא מושא הגירוי שלו.

השיח המתירני אולי נשמע מופרך, אבל למען האמת הוא נפוץ כיום כמעט כמו פו*נו. שזה אומר נפוץ. מאוד נפוץ. למעשה, כמעט כל קליפ היפהופ שגרתי משתייך לשיח המתירני בשדר הויזואלי והמילולי שלו. בכל פעם שמיניות בהסכמה מוצגת באופן שנראה כמו “למה לעזאזל שמישהי…”, אפשר להגיד שלום לשיח המתירני.

בפרק העוסק בביקורת שלי על השיח המתירני, אני מסבירה מה היא תרבות האונס, ומראה איך בקצה שלה יש פגיעה מינית. המונח תרבות האונס מבוסס על ההנחה שהתרבות מסוגלת לייצר גברים אנסים או מטרידים. לא רק מבנה אישיות פסיכופטי הוא שמייצר מטרידים, אלא גם התרבות. אתם חיים בתרבות שבה מלא גברים מטרידים נשים? אל תלמדו על זה בחוג לקרימינולוגיה, אלא בחוג לסוציולוגיה.

קארין ארד יקרה, וכל הנשים שאת מייצגת:

הייתי רוצה לומר לכן שאתן טועות, ושאתן משליכות על כל הגברים את התכונות של המיעוט שבהם. אבל לצערי אתן לא טועות. אם קבוצת ההתייחסות שלכן, אם קבוצת הגברים שמתוכן אתו “דוגמות” גברים רנדומליים, לקוחה אך ורק מתוך השיח המתירני, אז כן, את צודקות. רוב הגברים שבעולמכן הם מטרידים בפוטנציה, כולם בהמות נטולות שליטה, כולם רואים בכן מושא לניצול. הטראומה העקיפה שלכן מוצדקת לגמרי.

אבל אם תסכימו לנטוש את השיח המתירני, אתן תגלו שיש מרחבים תרבותיים אחרים, שבהם הגברים הם משהו אחר לגמרי. משהו שבחיים לא היינו מוותרות עליו.

כי הסיפור כאן הוא לא “הגברים”, אלא התרבות.

ראבאק, חשבתי שהפמיניזם העניק לנשים זכות בחירה. נשים יקרות, באיזו תרבות אתן בוחרות?