מכון אפרכסת – הקשבה ביקורתית למציאות העכשווית




משקפיים, מפה, מצפן 
מאמר ארוך במיוחד המפרט ומדגים את השיטה שלנו
ומראה במה היא מתקנת ומשכללת את הגישות הקיימות

כולנו מכירים בוודאי את צמד המילים "תרבות המערב". ההתמודדות עם "תרבות המערב" נמצאת כבר שנים רבות במוקד הדאגה החינוכית של הורים, אנשי חינוך ונוער חושב. מזה זמן רב שאנשים מסורים, מחוברים למציאות, ובעלי מבט מורכב ורגיש, עמלים על הטמעת חוש ביקורת שמטרתו לאפשר מפגש סלקטיבי ושקול עם המציאות העכשווית. ניתן לומר שכבר עשרות שנים קיים "שיח התמודדות" שכזה, ואנו במכון אפרכסת מעוניינים לשכלל אותו.

בד בבד עם הערכה עצומה למאמצים הקיימים, אנו במכון אפרכסת, מוצאים את "שיח ההתמודדות" הקיים, ככזה שנותר לרוב במקום גולמי ולא מפותח, ועל כן הוא לא בהכרח יעיל. מסתבר שההתמודדות של החברה הדתית עם הקונפליקטים הנ"ל, נעשית בדרך כלל בכלים אינטואיטיביים, "מהבטן", ללא רקע מתאים, ומבלי להידרש לשיטה ולמשנה סדורה. בהיעדר הכשרה ולמידה נכונה של הנושא, גם כל הכוונות הטובות שבעולם, וגם האמונה האמתית שלנו בצדקת דרכנו, לא תמיד מועילות, ואולי אפילו להיפך:

גם כאשר התמודדות החינוכית נעשית בידי אנשי אשכולות מעולים ורגישים, היא עדיין, לפעמים, עלולה חלילה להסב נזקים יותר מאשר להוביל לתיקון עולם. [לעיון במאמר קצר המפרט את הנזקים שעשויה לגרום הגישה האינטואיטיבית, לחצו כאן]

נדגים כעת את הבעייתיות שבגישות הקיימות. לשם ההדגמה ניעזר ב 2 דוגמאות מוכרות המקבלות התייחסות נרחבת בשיח הקיים : האחת, תופעת הגלישה המוגזמת באייפון, והשניה, תופעת ההחפצה של נשים .

לפניכם 2 פסקאות שמהוות דוגמא לשיח ההתמודדות הקיים:

דוגמא לביקורת על תופעת האייפון, מתוך השיח הקיים:
"תופעת הגלישה המוגזמת באייפון צוברת תאוצה מזעזעת: יותר ויותר אנשים מתמסרים לרשתות החברתיות ומבלים שעות רבות מול חברים וירטואליים, במקום לעסוק בפעילות אנושית בעולם האמתי. העיסוק הנרקיסיסטי בצילום עצמי ובהעלאת תמונות הזקוקות ל"אישור", הופך את האינטראקציה החברתית לרדודה וחיצונית מאוד. פעמים רבות אותם אנשים נמצאים בסיטואציה שמצריכה את תשומת ליבם (כגון: שיעור בבית ספר, שהות בבית עם הילדים, בנהיגה, בקולנוע, ועוד), כאשר למעשה הם מנותקים ממנה לחלוטין, שקועים בעצמם ובעולם משלהם ולא שמים לב למה שקורה סביבם. הם משקיעים זמן רב ומשאבים מוגזמים בעולם הווירטואלי וזונחים את המטלות החשובות באמת".

דוגמא לביקורת על תופעת ההחפצה של נשים מתוך השיח הקיים:
"כיום דוגמניות מכתיבות לנו סטנדרטים לא הגיוניים ולא מציאותיים למראה חיצוני. הגוף הנשי מגויס למטרות מסחריות באמצעות פרסומות המבטיחות לנו שלמות חיצונית אם רק נרכוש מוצר כזה או אחר. כך הן מלמדות אותנו שהיופי החיצוני היא התכונה החשובה ביותר שעלינו לפתח על מנת להתקבל בחברה. נשים נדרשות כיום להיות יפות על מנת לזכות בתשומת ליבם של גברים. תפקידה העיקרי של האישה בעולם הפך להיות 'אובייקט מיני', והמיניות הופכת לדבר החשוב ביותר שבני זוג מחפשים זה בזו, תוך זניחה של תכונות אישיות, וביטול חשיבותם של ערכים כמו משפחה, ילדים, כבוד ונאמנות" .

אנו משערים כי במבט ראשון לא ניתן לזהות את הבעייתיות של הפסקאות הללו, שלמעשה נשמעות משכנעות ואינטליגנטיות. אך למעשה, כפי שנדגים כעת, הפסקאות הללו סובלות מבעיות רבות:

מאפיין בעייתי ראשון:
הסתפקות ב"הצבת מראה" (תיאור חיצוני של המציאות) ולא בניתוח של מה שמשתקף בה

נשים לב ששתי הפסקאות נותרות אך ורק בשלב הראשון, והפחות חשוב לדעתנו, של התהליך הביקורתי: הן עוסקות בלתאר את מה שעינינו רואות , כלומר, נותרות בשלב ה"מה", ולא שואלות כלל את שאלת ה"למה" וה"איך". בכך למעשה אין כל חידוש, ולמען האמת, אין כאן אמירה ביקורתית עמוקה, מעבר למישור ה"נו נו נו":

כולנו יודעים שאנשים כיום מחוברים לאייפון באופן אינטנסיבי,עסוקים בצילום עצמי, ולעיתים זונחים את מה שקורה סביבם. גם העובדה שנשים נתפסות בתרבות המערבית כאובייקט מיני איננה ממש חדשה לנו. למען האמת, האדם הסביר מכיר את המציאות המתוארת בפסקאות הללו, ואינו צריך שיספרו לו על כך. ואף יותר מכך: למעשה, רוב רובם של האנשים, (ובוודאי אם הם נמנים על אלו שגדלים בסביבת החינוך הדתי), גם ממילא משוכנעים כבר מעצמם שיש במציאות זו אלמנטים בעייתיים. נדמה שהקושי בהתמודדות עם המציאות איננו נובע ממחסור ב"מראה", ומהיעדר כה בסיסי של יכולת שיפוט.

בהמשך המאמר, נדגים ניתוח שאיננו אך ורק מסתפק במישור התיאור.

מאפיין בעייתי שני:
שימוש בטענות (קביעות לא מנומקות) ולא טיעונים (קביעות מנומקות)

נשים לב שמרבית הקביעות הערכיות המובאות בפסקאות הללו מהוות טענות (קביעות בלתי מנומקות: "X הוא רע".), ואינן מתרוממות למישור של טיעונים (קביעות מנומקות "X הוא רע, כי…"). בנוסף, גם כאשר נעשה ניסיון לנמק את הקביעה, הוא נופל פעמים רבות למה שמכונה "טאוטולוגיה", כלומר: הצהרה על משהו שהוא הוא. דוגמא למשפט טאוטולוגי: "עץ הוא עץ". כמו גם- "עץ הוא אילן". "שמים הם רקיע". ובמקרה של השיח הקיים העוסק בתרבות העכשווית: "פריצות מינית זה דבר זול". "גלישה מוגזמת באינטרנט היא מזעזעת".

על כך יש לשאול: האמנם יש צורך להצהיר על מיניות פרוצה שהיא זולה, ועל פעילות מוגזמת שהיא בעייתית? מהו הערך של הצהרות כאלה?

משפט כגון " תופעת הגלישה המוגזמת באיפון צוברת תאוצה מזעזעת" מצליח לייצר אפקט רטורי של "זעזוע" אך הוא לא נדרש לשאלה: מדוע זה מזעזע? האמנם? כיצד תופעה כל כך מזעזעת מצליחה בקרב ציבור נורמלי לחלוטין? האמנם כולם חסינים מפני תחושות של זעזוע? האמנם כולם חוברים לפעילות מזעזעת מבלי לתת על כך את הדעת?

במילים אחרות, אם אכן התופעה כה מזעזעת, השאלה המתבקשת ביותר שלא מקבלת מענה היא, כיצד ייתכן שכולם חוברים לפעילות מזעזעת , שמידת הזעזוע שהיא מעוררת היא כה מובנת מאליה עד כי לכאורה אין צורך לנמק מדוע היא נראית לנו מזעזעת?

אנו במכון אפרכסת מודים שמעולם לא נתקלנו במציאות שבה ציבור שלם שנגרר אחר תופעות שמובן לו מאליו שהן "מזעזעות". ואם הדבר איננו מובן מאליו, יש צורך להשקיע מאמצים בלנמק אותו, או אולי לבחון אותו מחדש מן היסוד.

מאפיין בעייתי שלישי:
"בשורה התחתונה: להתנתק!" (מעצמיכם…)

הנה בעיה שבני הנוער עצמם מעלים אותה בפנינו שוב ושוב: התחושה שלהם שלמעשה, המסר החינוכי ה"נכון והראוי" שמועבר אליהם על ידי הורים ואנשי חינוך, הוא "לעזוב את זה לגמרי".

המסר שאותו הם שומעים בסאב טקסט של העיסוק ההורי\בית ספרי בנושא, הוא שעליהם להסתגר להתנתק, ולנטוש לחלוטין את מה שמכונה "תרבות המערב". אם נקרא שוב את הפסקאות הנ"ל וננסה להפיק מהם שורה תחתונה, נגלה כי הן נכתבות מתוך עמדה העומדת כביכול "מחוץ לתרבות", ושוללת אותה.

לפי גישה זו, אם כבר להיות בעלי סמארטפונים, ואם כבר לגלוש באינטרנט, אז הדבר נחשב לגיטימי לכל היותר רק כאשר הוא נעשה לצורך הפעולות החינוכיות וה"גבוהות" הכרוכות בכך, כמו למשל חיפוש מידע ולמידה. אך בכל הנוגע לצריכת מדיה לצורך בילוי, הפגת שעמום או אינטראקציה חברתית וירטואלית, אזי המסר הוא של שלילה מוחלטת, או לכל היותר, השלמה עם המציאות "בדיעבד", מאחר ו"אין ברירה".

לדעתנו, המסר הזה הוא בעייתי מכמה בחינות: מעבר לכך שזוהי זוהי "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה", ומעבר לכך שהמסר הזה לוקה באטימות, (בדומה להטפה לרכיבה על חמורים במקום שימוש במכוניות), אנו סבורים שהמסר הזה הוא בעייתי משום שהוא למעשה מבטל לחלוטין את עולמם הפנימי האותנטי של בני הנוער כיום.

המציאות התרבותית היום כוללת רכיבים שלא ניתן לבצע כלפיהם "חזרה אחורה", ולהתעלם מקיומם: אייפונים, אינטרנט, אופנה כמו גם תרבות הצריכה באופן כללי, הם אלמנטים שלא ניתן לגזור אותם החוצה מתוך המציאות היומיומית שלנו. משום כך, לא ניתן למחוק אותם מבלי למחוק את האדם עצמו.

התייחסות אל הרכיבים הללו כאל "בדיעבד", "אין ברירה אלא למזער נזקים", היא למעשה התייחסות לעולמו הפנימי של הנער כבדיעבד; ככזה שראוי היה לו מלכתחילה שלא לבוא לעולם (!)

במילים אחרות: לעשות "איקס" גורף על תרבות המערב, זה לעשות "איקס" על הילד עצמו.

ובל נתבלבל: גם לעשות "וי" רק על הצדדים ה"גבוהים" וה"חינוכיים" של תרבות המערב, זה בעצם לעשות "איקס" על הילד שלנו, משום שבכך אנו למעשה שוללים את כל אותם היבטים שגרתיים, יומיומיים, אנושיים ואמיתיים כל כך, המרכיבים את עולמו הפנימי:

תחושת העצמי שלו (שבין השאר מאוששת באמצעות "לייק" מאנשים שהוא כלל לא מכיר), תחומי העניין שלו (המורכבים בין השאר מפרסומות, תכניות ריאליטי ומותגים), חלומותיו (לזכות בהכרה של החברה, לדעת שהוא מישהו בעולם, שהוא מיוחד ובעל ערך) רגעי השמחה והחוויה שלו (קטע יוטיוב ויראלי שחבריו שלחו לו והעלה על פניו חיוך , סרט מרגש ונוגע שהביא אותו על סף דמעות, כאשר אם הוא נער (בשונה מנערה), אלו דמעות שלרוב אסור לו בכלל להפגין בפומבי ואולי אף להודות בקיומן בינו לבין עצמו).

האמנם אנו מוכנים לשדר לתלמידינו או ילדינו מסר, שברמה המוצהרת שלו שולל את "תרבות המערב", אך למעשה, ברמה הבלתי מוצהרת שלו, שולל את מי שהם?

האלטרנטיבה שאנו מציעים

מנינו כעת שלושה מאפיינים בעייתיים הרווחים בשיח הקיים. נציע להם כעת אלטרנטיבה, אמנם באופן בלתי ממצה, מפאת קוצר היריעה:

תיקון המאפיין ראשון: 
לא מסתפקים בתיאור, חותרים לניתוח מעמיק

יש הבדל גדול בין תיאור לבין ניתוח: תיאור הוא למעשה השלב הראשון והשטחי של תהליך הניתוח וההבהרה של תופעה. תיאור מסתכם בהצבעה על תופעה במציאות , ובניסוח של מה שאנו רואים במו עינינו. לעומת זאת, ניתוח חותר להסביר את התופעה ולהבהיר אותה. זאת על ידי שאילת שאלות כמו :"מה גורם למציאות הזו להתעצב כפי שהיא?" "מדוע זה מצליח"? "אילו תנאים מאפשרים למציאות הזאת להתמיד"? "מה הקשר בין התופעה הזו לבין תופעות אחרות שנראות לכאורה בלתי קשורות"?

אם כן, הניתוח מעמיד את התופעה על הגורמים התרבותיים, הסוציולוגיים והפילוסופיים שלה, חותר לקשור ולחבר בינה לבין תופעות אחרות שנראות במבט ראשון מנותקות ממנה, מאיר אותה מזוויות שלא נלקחות בחשבון בעין בלתי מיומנת, ומתאר את ההשלכות שלה על מישורים אחרים ושונים לגמרי ממה שנדמה לנו.

בסעיף הבא, נדגים את המעבר ממישור התיאור למישור הניתוח. בינתיים, נבהיר מדוע שלב הניתוח הוא כה חשוב.

אנו משערים כי הסתפקות בתיאור המציאות תוך זניחה של שלב הניתוח, נובעת משני גורמים. האחד: מחסור בידע המאפשר לעבור ממישור התיאור למישור הניתוח. השני, היעדר הבנה אודות חשיבות הניתוח על מנת לייצר ביקורת אפקטיבית.

להוריד את הידע אל העולם:
אנו במכון אפרכסת מבינים שהידע החשוב שנמצא כיום במדפי הספרים בספריות האקדמיות, ידע העוסק בפילוסופיה פוסט-מודרנית ובביקורת תרבות , מוכרח לרדת אל העולם ולהפוך להיות כלי נגיש, בהיר וזמין לכל המעוניינים להשתמש בו.

מדוע ניתוח מעמיק הוא קריטי לביקורת?
ביקורת תרבות מבוססת על הרבה יותר מאשר מאבק בתופעות שליליות. ובכל זאת, גם כאשר מדובר במאבק, יש צורך לדעת כיצד לנהל אותו באופן יעיל.

כאשר מדובר בביקורת, התיאור הוא השלב שבו אנחנו מכירים בכך שישנו "אויב". אנו מצביעים עליו ואומרים "זה שלילי". כאמור, פעמים רבות השיח החינוכי הקיים מסתפק ברמה הזו. לעומת זאת, ניתוח מעמיק הוא מה שמאפשר לנו "לדעת את האויב". ללמוד את הנחות היסוד הסמויות שלו, דרכי הפעולה שלו, התנאים שמאפשרים לו להתקיים, ובשורה התחתונה, להכיר אותו יותר טוב ממה שהוא מכיר את עצמו. זה בדיוק מה שמאפשר לנו לזהות את נקודות התורפה והסתירות הפנימיות שלו, ובכך "לנצח אותו בכלים שלו עצמו".

למשל, אחת האסטרטגיות שאנו משתמשים בה ומלמדים אותה, מכונה "קריאה חתרנית". זהו אפקט שמתקבל כאשר אנו מצליחים להראות סתירות פנימיות בתוך תופעה שכולנו מסכימים אודותיה שהיא שלילית, ולמרות זאת עד עכשיו היה לה אפקט חזק עלינו. פעמים רבות אנו שומעים מאנשים שנחשפו לראשונה לקריאה חתרנית, שהם חוו חוויה של התבהרות , במהלכה הדבר שעמד במוקד הביקורת כביכול "קרס לתוך עצמו", וההשפעה שלו התפוגגה מעצמה. זאת מבלי שהיינו צריכים להשתמש ב"נו נו נו", או לגייס לעזרתנו הטפת מוסר בכדי לתקוף אותו. (ולא שהטפת מוסר היא דבר רע, השאלה הקריטית היא, האם היא אפקטיבית).

תיקון המאפיין השני:
לא מסתפקים בטענות, עוברים לטיעונים

המעבר למישור של הטיעונים, איננו עוסק אך ורק בקביעות האם תופעה מסוימת היא שלילית. כאמור, שיטת ביקורת התרבות של מכון אפרכסת איננה מבוססת על עמידה 'מחוץ לתרבות', תוך הכתרתה בתארים שליליים או חיוביים, אלא על בחינה של התרבות 'מבפנים', מתוך עצמה. לכן, הטיעונים העוסקים בביקורת על תופעה, יתרחשו רק לאחר ירידה לרזולוציות מאוד מדויקות של ניתוח, כלומר, רק בשלב הסופי והאחרון שאותו אנו מכנים "המצפן", כפי שיתבהר בהמשך.
תיקון המאפיין השלישי:
ממשיכים לקחת חלק בתרבות היומיום, כאשר אנו מצוידים במשקפי רנטגן, מפה ומצפן

השורה התחתונה שלנו איננה מבוססת על שלילה גורפת של התרבות העכשווית, ואף לא על הצגתה כ"בדיעבד". התרבות העכשווית היא מציאות קיימת, ופעמים רבות היא מהווה שיקוף של העולם הפנימי של אלו הלוקחים בה חלק (אנחנו, תלמידנו וילדינו). במקום לערוך דה-לגיטימציה לעולמם הפנימי של אנשים, אנו מציעים להעניק להם כלים יעילים להתמצאות בתוך המרחב היומיומי, כלים שיהפכו להיות חלק מחוויית השגרה הכי אלמנטרית שלהם, ויסייעו להם להפוך לעצמאים יותר ביחס אליה.

בכדי לתאר ולהדגים את מהות הכלים הללו, נשתמש במטאפורה של "משקפי רנטגן", "מפה", ו"מצפן":

שלב ראשון – משקפי רנטגן:
משקפי רנטגן הם מטאפורה למכשיר שמאפשר לנו לבחון אובייקט מסויים לעומקו, על כל הרבדים המרכיבים אותו מבפנים, מבלי להסתפק בחזות החיצונית הפשוטה שלו. אדם המיומן בביקורת תרבות, מתבונן על העולם שסביבו כאילו הוא מרכיב משקפי רנטגן פילוסופיים-תרבותיים-סוציולוגיים. כאשר הוא יתבונן בפסקאות דלעיל, העוסקות באייפון, או בהחפצת נשים, הוא יוכל מיד לזהות נקודות שאינן חשופות לעין בלתי מיומנת.

נדגים זאת כעת, אמנם בקצרה ובאופן בלתי ממצה, מפאת קוצר היריעה:

דוגמא ראשונה – "גלישה מוגזמת באייפון":

"יותר ויותר אנשים מתמסרים לרשתות החברתיות ומבלים שעות רבות מול חברים וירטואליים, במקום לעסוק בפעילות אנושית בעולם האמתי. העיסוק הנרקיסיסטי בצילום עצמי ובהעלאת תמונות הזקוקות ל"אישור", הופך את האינטראקציה החברתית לרדודה וחיצונית מאוד" .

הנה מה שמשקפי הרנטגן של ביקורת התרבות יכולים להוסיף לנו כאן:

א. "העולם האמתי":
האופן שבו הביטוי הזה מופיע בטקסט, מבוסס על אי הבנה קריטית של מושגי המציאות בעידן הפוסט-מודרני, שבו היחס בין "וירטואלי" ל"אמיתי" איננו יחס של ניגוד, אלא דווקא של השלמה. כפי שאנחנו מדגימים למשל בהרצאה שלנו, "דמיון הוא מציאות ", הקביעה לפיה העולם הווירטואלי איננו "אמיתי", בהיותו מנוגד כביכול למושג "מציאות" ושייך למישור של "דמיון", היא שגויה, וממוטטת את היכולת שלנו להתעמת עם התופעה ולהבין אותה.

ב. "נרקסיזם":
למרות שהתופעה של צילום עצמי היא אכן "נרקסיסטית", יש צורך להבין את ההיפוך שנוצר בשנים האחרונות, בחוויה הנרקסיסטית ובגורמים לה. כאשר אנחנו עוסקים במושג הנרקיסיזם בעידן הפוסט-מודני, עלינו לשים לב להבדל בין שני סוגי נרקסיזם: האחד, נרקסיזם שבו "אני אוהב את עצמי", שהמוקד שלו הוא נתינה והענקה, והשני, נרקסיזם שבו "אני נאהב על ידי עצמי", שהמוקד שלו הוא לקיחה וקבלה.

כפי שאנחנו מסבירים למשל בהרצאה שלנו העוסקת ב"מה קרה לאני?", הנרקסיזם הפוסט-מודרני מתבטא למרבה הפלא דווקא בחוויה מהסוג הראשון, שהמוקד שלה הוא נתינה והענקה. מה שהופך את התנועה הנפשית החיובית בבסיסה, (נתינה, אהבה, ורצון להעניק), לנרקסיסטית, ועל כן לבעייתית, היא העובדה שמקומו של ה"אחר" (ילד, חבר, בן זוג), התרוקן באופן קיצוני, עד כי ה"אני" נאלץ למלא אותו. לתופעה זו גורמים וסיבות רבות שאין כאן המקום למנותם. בשלב זה רק נוכל לעמוד על העובדה שהשורש של הנרקסיזם מהסוג הראשון, הוא במהותו חיובי (רצון לתת). ככזה, אנו סבורים שניתן לבודד אותו מתוך הרכיבים השליליים שמקיפים אותו, להעצים אותו, ולהוביל לבסוף להכחדת האלמנט הנרקסיסטי השלילי.

כמובן שהטיפול החינוכי בנרקסיזם הזה וההתפכחות ממנו, צריך להיעשות בכלים שמכירים לעומק את האבחנה שבין שני הסוגים שתיארנו כאן בקצרה.
ג. "העלאת תמונות הזקוקות לאישור":
העלאת תמונות ושיתופן מהווה כיום נתיב בלתי מילולי שדרכו אנחנו מעבירים מסרים. הבעיה המרכזית של התופעה הזאת, נמצאת ברבדים שכלל לא באים לידי ביטוי על פני השטח, ועל כן אנו מוצאים שהם כלל לא זוכים להתייחסות :

לדוגמא: כפי שאנחנו מסבירים למשל בהרצאות שלנו שעוסקות ב"מה קרה לפנימיות" , "פרטי ואישי בעידן השיתוף", כמו גם בהרצאה העוסקת ב"משמעות הרגש בתרבות", הנקודה המרכזית שעלינו לשים לב אליה בהקשר של העלאת תמונות, היא העובדה שכיום , בעידן הפוסט-מודרני, העולם הפנימי נתפס כמשהו שיכול לעבור תרגום מלא לרובד החזותי.

שהרי, המשמעות של תמונה ויזואלית המועלית למרחב ציבורי (כמו ווטסאפ, אינסטגרם, פייסבוק וכיוב') , לעולם איננה נקבעת על ידי ההיבט הסובייקטיבי, כלומר, המטען האישי והפרטי של מי שהעלה אותה. אלא, משמעותה נקבעת בהכרח על פי מה שמכונה 'המטען הסמיוטי' שלה, או במילים אחרות, על ידי המשמעות המקובלת כיום על ידי הרוב, בבואו לפרש את הסמלים המופיעים בה.

מכאן אנחנו לומדים שהעולם הפנימי נתפס כיום כמשהו שלא משמר פער בין "משהו שהוא של כולם" לבין "משהו שהוא שלי". זוהי דוגמא לטענה הפילוסופית הגורסת שכיום, בניגוד למה שמקובל לחשוב, ובניגוד למסרים המגיעים אלינו מגורמים המעוניינים להפציר בנו לפתח את ה"אמת הפנימית שלנו", למעשה, בפועל, ייתכן שאין יותר דבר כזה שנקרא "אמת סובייקטיבית". לפחות לא במובן המקובל של המושג.

אין ספק שעמידה על כך שופכת אור חדש לחלוטין על תופעות רבות, כפי שנדגים מיד בשלב ה"מפה".

ד. " רדודה וחיצונית מאוד":
האופן שבו מופיע הביטוי הזה במשפט מעיד על טעות בסיסית. אחת הנורות האדומות הקריטיות שאמורות להידלק לאחר שהבנו לעומק את התופעה המתוארת בסעיף הקודם, היא התובנה שכיום לא ניתן לדבר על המושגים "חיצוני" ו"פנימי" כמנוגדים זה לזה , ובהתאמה, גם ה"שטחי" וה"עמוק" אינם מהווים ניגודים, אלא נמצאים על אותו מישור. כפי שאנחנו מוכיחים בהרצאות שלנו שעוסקות ב"רגש", "פנימיות" ו"שיתוף ויזואלי", כמו גם ההרצאה שעוסקת ב"תרבות השתיה, מבט אחר", התרבות העכשווית מתנהלת באופן של סתירה פנימית מתמדת: מחד, היא ממשיכה לשוחח על מושגי ה"פנימיות" במונחים של "עומק" המנוגד ל"שטחיות" ו"חיצוניות", ומאידך, בפועל, המושגים הללו אינם מנוגדים, כאשר הפנימיות למעשה עשויה מחומרים חיצוניים. גם לתופעה זו השלכות רבות כפי שנדגים מיד בשלב המפה.

דוגמא שניה – "החפצת נשים, פריצות מינית והיעדר זוגיות בריאה":
"כיום דוגמניות מכתיבות לנו סטנדרטים לא הגיוניים ולא מציאותיים למראה חיצוני. הגוף הנשי מגויס למטרות מסחריות באמצעות פרסומות המבטיחות לנו שלמות חיצונית אם רק נרכוש מוצר כזה או אחר. כך הן מלמדות אותנו שהיופי החיצוני היא התכונה החשובה ביותר שעלינו לפתח על מנת להתקבל בחברה. נשים נדרשות כיום להיות יפות על מנת לזכות בתשומת ליבם של גברים. תפקידה העיקרי של האישה בעולם הפך להיות 'אובייקט מיני', והמיניות הופכת לדבר החשוב ביותר שבני זוג מחפשים זה בזו, תוך זניחה של תכונות אישיות, וביטול חשיבותם של ערכים כמו משפחה, ילדים, כבוד ונאמנות" .

הנה מה שמשקפי הרנטגן של ביקורת התרבות יכולים להוסיף לנו כאן:

א. " סטנדרטים לא הגיוניים ולא מציאותיים":
מבלי להטיל בספק את מידת החומרה של החפצת נשים והסטנדרטים הלא טבעיים של גוף הדוגמניות, עלינו לעמוד על משמעותה בהקשר של "מציאות" ו"דמיון", בהמשך למה שציינו לעיל כאשר עסקנו באייפון: אם הפער בין "מציאות" ו"דמיון" איננו תופס עוד, ואיננו מקביל לפער שבין "וירטואלי" לבין "ממשי", לא נוכל לטעון שהסטנדרטים של הדוגמניות אינם הגיוניים או אינם מציאותיים. אין פירוש הדבר שזוהי תרבות לגיטימית, אלא פירוש הדבר שהיא כנראה מורכבת יותר ממה שחשבנו:

כיום המציאות הממשית מתחרה בשלל מרחבים שנתפסים כמציאותיים לחלוטין גם אם לא טבעיים. (מרחבים אלו שייכים לתופעה המכונה "היפר מציאות" כפי אנו מסבירים למשל בהרצאה העוסקת במציאות ודמיון). מרחבים אלו נתפסים כמציאותיים למרות שהם מבוססים על פוטושופ, על אפקטים דיגיטליים ועל זיוף וחיקוי. כאשר ה"זיוף" איננו נתפס עוד כמנוגד ל"אמיתי", כאשר ה"טבעי" איננו קנה המידה היחיד למושג "אמיתי" או "מציאותי", לא נוכל לתקוף את מידותיה המרוטשות בפוטושופ של הדוגמנית, באמצעות הצגתם כ"לא מציאותיים". זו תהיה אי הבנה מצערת המפספסת את הנקודה.

ב. "פרסומות המבטיחות לנו שלמות חיצונית אם רק נרכוש מוצר כזה או אחר"
זוהי דוגמא לאחת הטעויות הרווחות ביותר בשיח הקיים העוסק בהתנגדות לפרסומות. פרסומות אכן מפעילות עלינו מניפולציות
ואכן חשוב למצוא דרכים להתנגד אליהן. אך למעשה, זו טעות לחשוב שהמניפולציה היא "הבטחה כוזבת" שהמוצר לא באמת מסוגל לספק. ניתן להוכיח בקלות שהבטחה כוזבת שכזו איננה מהווה את הדרך שבה פרסומות פועלות עלינו.

לדוגמא: אילו אכן זה היה סוג המניפולציה שמפעילות פרסומות המשתמשות ביופי אנושי מושלם, היינו אמורים לגלות למשל שחברת קולגייט פשטה את הרגל. זאת משום שצופים רבים אכן רכשו את משחת השיניים שלהם, השתמשו בה, ו"גילו לתדהמתם" שהחיוך שלהם לא נעשה מושלם כפי שכביכול הבטיחו להם באמצעות הדוגמן והדוגמנית המככבים בפרסומת. אותם צופים אמורים היו לחוות אכזבה עמוקה, תרמית, ולעולם לא לרכוש את מוצרי קולגייט בשנית.

לעומת זאת, במקום פשיטת רגל, אנו מגלים תופעה הפוכה: עוד ועוד צרכנים ממשיכים לצרוך את משחת השיניים, שוב ושוב, גם לאחר שהשתמשו במוצר ו"גילו" שהחיוך שלהם איננו מראה סימנים של התקרבות לרף השלמות של הדוגמנים.

מכאן ניתן להסיק בפשטות, שהצרכנים , כלומר אנחנו, לעולם לא מצפים להשיג 'חיוך מושלם' או 'יופי מושלם' בעקבות רכישת מוצר המופיע בפרסומת המציגה יופי שכזה. בהתאמה, אנו מבינים שהפרסומת גם לא מוכרת לנו שום הבטחה כוזבת. כנראה שתפקידו של היופי החיצוני בהקשר המסחרי הוא אחר לגמרי, ושה"שלמות" המוצגת בפרסומת פועלת עלינו במישורים שאינם ידועים לנו.

אנו במכון אפרכסת סוברים שהגיע הזמן להפסיק להתגונן מפני מניפולציה שכלל לא הופעלה עלינו, ולהתחיל לפרק את הנשק האמתי, שככל הנראה נותר סמוי מעינינו. אחת ההרצאות שלנו, "מדוע פרסומות משפיעות עלינו כל כך", מיועדת בדיוק למטרה של חשיפת המניפולציות הסמויות, המתוחכמות והחדשות ביותר, מתוך הבנה שמודעות מאפשרת התנגדות.

ג. "נשים נדרשות כיום להיות יפות על מנת לזכות בתשומת ליבם של גברים. תפקידה העיקרי של האישה בעולם הפך להיות 'אובייקט מיני"'

המשפט הזה הוא כמובן נכון ואף מדויק, אך אין זה אומר שהוא חף מחוסר יעילות ומגרימת נזקים. מעבר לכך שהמשפט הזה איננו מהווה חידוש גדול, הוא נופל לבעיה חמורה יותר, בהיותו עלול לייצר אפקט בעייתי שמצאנו אותו נפוץ במיוחד בקרב השיח הדתי המחנך לערכי הצניעות ועוסק בביקורת על מגמות מתירניות:

פעמים רבות, כאשר השיח הקיים מעוניין לשלול את תופעת ההחפצה של נשים תוך הטפה לערכי הצניעות, הוא מייצר, מבלי משים, קשר בל יינתק בין שלושה גורמים:

יופי נשי, מיניות, והחפצה (כלומר: ביטוי שלילי של מיניות).

אם נקרא את הטקסט דלעיל העוסק בביקורת על החפצת נשים, נגלה שהוא לא עורך כל אבחנה בין מיניות כשלעצמה, לבין מיניות שלילית, וגם איננו עורך כל אבחנה בין יופי נשי לבין אובייקט מיני. כך נוצרת משוואה סמויה שקובעת כי:
יופי נשי = אובייקט מיני = פריצות.

זוהי משוואה המבוססת בדיוק על הנחות היסוד המתירניות:

אישה = מין ותו לא.
מין = בהכרח דבר נמוך הכרוך בהשפלה והחפצה.

המשוואה הזו נכונה כאשר אנו עוסקים בתרבות הכפופה למנגנונים קפיטליסטיים ובמסחור מערבי, אך האם היא נכונה עבור תרבות יהודית? האם עלינו , כאנשים דתיים, לקבל אותה? עלינו לשים לב מהו המסר הסאב-טקסטואלי המתקבל כאשר מחברים את המשוואה הזו להטפה דתית לצניעות: "היות ואישה היא מין ותו לא, והיות ועצם המיניות היא דבר שלילי, עליה לטשטש את יופיה ולצמצם ככל האפשר את נוכחותה במישור הציבורי".

זהו מסר "טהרני", (יש שיגידו "נוצרי"), שהחברה הציונית-דתית , לרוב איננה מסוגלת להסכים לו. על כן השיח הציוני-דתי מקפיד להסתייג ממנו ברמה המוצהרת ולטעון בכל עת כי "מיניות כשלעצמה איננה דבר שלילי, מיניות יכולה להיות קדושה ונשגבת כל עוד היא במסגרת ההלכה" , ו"אין בעיה עם יופי נשי, אישה יכולה להיות יפה מבלי לשדר פריצות".

טענתנו היא שהצהרות אלו, למרות שכוונתן טובה, מסיבות נזק רב. זאת משום שהן לא מצליחות להכחיד את הסאב-טקסט של שיח הצניעות הדתי, שעדיין, מבלי להתכוון, חולק מכנה משותף עם המגמה המתירנית, הרואה באישה מין ותו לא, והרואה במיניות באשר היא, עניין נמוך ומחפיץ. למרבה הפרדוקס, דווקא כאשר הסאב טקסט ההרסני הזה, נעטף במסרים חיוביים כגון "אישה איננה אך ורק אובייקט מיני", הוא מוטמע ביתר קלות אל תוך עולמם של תלמידינו ותלמידותינו.

בהרצאותינו העוסקות ב"שיח המיניות המערבי: חידוד הבדלים" כמו גם ההרצאה העוסקת ב"צניעות בריאה", אנו מציעים עקרונות ברורים המאפשרים לשיח הדתי לבדל את עצמו משני השיחים האורבים לו בכל פינה: השיח המערבי מחד, והשיח הטהרני ("נוצרי") מאידך.

ד. "המיניות הופכת לדבר החשוב ביותר שבני זוג מחפשים זה בזו, תוך זניחה של תכונות אישיות, וביטול חשיבותם של ערכים כמו משפחה, ילדים, כבוד ונאמנות"

המשפט הזה איננו מדויק, ולמעשה מפספס רבדים חשובים ביותר במכלול העכשווי של עיצוב הזוגיות המערבית. השיח המערבי הוא מורכב ומתוחכם הרבה יותר מכפי שהשיח הקיים משקף אותו, משום שמתקיים בו מוסר כפול אותנטי (כלומר, לא מניפולטיבי ולא מכוון):

לצד האדרה של מיניות חופשית, קיימת בו גם נטיה אמתית וכנה, (כביכול שמרנית), להאדיר נאמנות זוגית ולהעניש את ה"בוגדים". בנוסף, לפי הנתונים שאספנו במכון אפרכסת, ניתן להצביע על מגמה חדשה ההולכת ומתחזקת בשיח המערבי הפופולרי, של האדרת "אימהות" "אבהות" ו"הורות", מבלי שהדבר יעמוד כלל בסתירה למגמות מתירניות.

על כן, מאוד לא מדויק לטעון שהשיח המערבי מעדיף מיניות חופשית על פני ערך המשפחה. כאשר אנו משקפים את השיח המערבי באופן כזה, אנו לא לוקחים בחשבון את האמירות המאוד פופולריות כיום למשל בקרב ידוענים, (נשים וגברים), המצהירים (בכנות רבה, ואנו מאמינים להם), שהילד הוא הדבר המשמעותי ביותר בחייהם, יותר מכל מיניות מזדמנת. כאשר אנו, ילדנו ותלמידנו נפגשים עם האמירות הללו, אין בידינו הכלים להבין כיצד הן מתיישבות עם התפוררות המשפחה המערבית ועם מגמות מתירניות, ואנו עלולים למצוא את עצמנו מזדהים איתן באופן הרסני.

מדוע הרסני? כפי שאנחנו מסבירים בהרצאה שלנו העוסקת ב"מקום הילד בתרבות", כמו גם בהרצאה "מה קרה לזוגיות", המשפחה המערבית אכן מתפרקת, אך לא כתוצאה מזניחה של "ערכים". הזירה הערכית איננה הזירה שבה צריך להתקיים המאבק על חינוך למשפחה. למעשה, התפרקות המשפחה המערבית מהווה חלק מתופעות תרבותיות רחבות הרבה יותר שאת חלקן נפרט, אמנם באופן תמציתי בלבד, בשלב ה"מפה" המופיע כאן לפניכם. הבנת רוחב שכזו, מסייעת לנסח אנטי תזה יהודית-דתית שאיננה מסתכמת אך ורק ב"התנגשות ערכים", ואיננה משתמשת אך ורק בהטפות מוסר, שלא הוכחו כיעילות במיוחד.

שלב שני- מפה:
שלב המפה מתרחש במקביל ובנוסף לשלב הקודם אותו כינינו "משקפי הרנטגן": אם בשלב הקודם עשינו "זום אין" והתמקדנו בתופעה אחת לעומק, שלב המפה הוא השלב שבו אנו מבצעים "זום אאוט" ומגלים כיצד תופעה זו קשורה לתופעות אחרות במרחב התרבותי שלנו.

המפה היא כלי שבאמצעותו אנחנו מסדרים תופעות שונות זו לצד זו ומראים את יחסי הגומלין ביניהן ואת נתיבי הקשר ביניהן, והיא זו שמסייעת לנו לנווט את דרכנו בשגרה היומיומית. חשבו על מפת ניווט גאוגרפית: אם אנו רואים שאזור X המשורטט במפה, נמצא קרוב מאוד לנקודת ציון Y, אזי כאשר נגיע לאותו אזור בחיים האמתיים, נדע מיד היכן אנחנו ממוקמים ביחס לנקודת הציון השניה.

כך גם בביקורת תרבות: כאשר אנו נפגשים עם תופעה כלשהי, אובייקט כלשהו, שהמפה (כלומר, התאוריה), מלמדת אותנו שהוא קשור באופן עמוק לתופעה אחרת, נוכל מיד לזהות את הקשר בינו לבין אלמנטים אחרים מתוך חיי היומיום שלנו, ולנווט ביניהם מתוך התמצאות, שליטה, ומודעות.

נדגים כעת מה מתרחש בשלב המפה. מפאת קוצר היריעה, לא נוכל בשלב זה להסביר לעומק את מהות הקשר בין התופעות, אלא רק לציין את עצם קיומם של הקשרים הללו:

* צילום ושיתוף תמונות בעידן האייפון והאינסטגרם, כרוך בשימוש בפילטר (אפקט דיגיטלי המצוי כיום בכל סמארטפון) המעניק אפקט נוסטלגי לתמונה שצולמה ברגע זה. התמונה נראית כביכול היא נלקחה מתוך העבר, בדר"כ משנות השבעים או השמונים.
* הפילטר הנוסטלגי הזה, קשור באופן הדוק לאופנת הרטרו והווינטאג' השוטפת את מחוזותינו כבר 15 שנה, החל משנת 2000.
* זה לא סתם במקרה, שתאריך ה"חזרה לאחור", אותו רגע שבו הפסיקה האופנה להתקדם והחלה לחקות את העבר, הוא התאריך המסיים את המאה הקודמת ופותח את האלף השלישי.
* תופעות "רטרו" אלו, מבוססות על התמוססות הפילוסופית של מושג ה"אמת" בעידן הפוסטמודרני, שהיא אגב, זו שמאפשרת למשל את הצלחתו הבינלאומית המסחררת של מותג התכשיטים 'מיכל נגרין'.
* תכשיט של מיכל נגרין, ספל קפה המעוטר בוורדים, נעלי בובה, כמו גם תרבות הקיטש באופן כללי, מצליחים הודות לשילוב של שני אלמנטים: אבדן התמימות, וקריסתה של האבחנה בין "המציאות" לבין "הייצוג שלה".
* (אגב, התפרקות האבחנה הזו היא בדיוק התופעה שמפרנסת את הפילוסופיה המערבית של זמננו, המכונה "המפנה הלשוני")
*קריסת האבחנה בין המציאות לבין הייצוג שלה, היא זו שמאפשרת לנו לרכוש משחת שיניים, ולהתמיד ברכישתה פעם אחר פעם, למרות שהחיוך שלנו לא הופך להיות מושלם כמו זה של הדוגמנית שעל גבי האריזה.
* בעקבות אותו ז'אנר של פרסומות למשחת שיניים המשתמשות בדוגמניות בעלות חיוך מושלם, קמה חבורה של יוצרים עצמאיים שהחליטו לייצר סאטירה חתרנית שעניינה להגחיך את המניפולציה שעורכות עלינו פרסומות שכאלו.
* ספק אם החבר'ה הללו, בעלי כוונות טובות כמובן, מודעים לעובדה שהם למעשה מהווים כלי שרת בידי המנגנון הקפיטליסטי, ובכך יורים לעצמם (ולצרכנים) ברגל. נדמה להם שהם מייצרים התנגדות, בעוד שלמעשה הם מסייעים בעל כרחם בהשתקת יכולת ההתנגדות של כולנו.
* פרסומת אחרת, הפעם לחברת פלאפון, המשתמשת בטכניקות אחרות לגמרי שאינן מבוססות על החפצה של נשים אלא דווקא בדיוק להיפך, חולקת מכנה משותף עם מצעד שלם של פרסומות, המגלות לנו שהיחס המערבי ל"ילד", נמצא על מישור של זוגיות א-מינית.
* הילד מחליף את הפונקציה של בטחון רגשי, יציבות ומסירות ללא תנאי, שמוסד הנישואין כשל בלספק לאדם המערבי.
* זו הסיבה שצילום ה"סלפי", על אף שהוא אכן נרקיסיסטי, איננו אנוכי: איננו מחפשים שיאהבו אותנו, אלא אנו מחפשים לאהוב (ללא תנאי).
* (אגב, אולי שמתם לב במקרה לביטוי החוזר לאחרונה בתחום הבישול : "מנה מנחמת". גם עלייתה של "המנה המנחמת" קשורה בקשר הדוק לנרקסיזם המסוים הזה).
* למעשה, בהקשר המיני, האדם המערבי לא מסוגל יותר לאהוב. עליו למצוא מושא לאהבה שאיננו יכול להיות מושא למשיכה מינית.
* זה יכול להיות הוא עצמו, או לחלופין ילד, או להבדיל, בעל חיים.
* (אגב, למרבה הצער, המילה "להבדיל" שהצבנו כאן בין ה"ילד" לבין "בעל חיים", צריכה להיבחן מחדש לאור תופעות מסוימות בתרבות העכשווית שלא זה המקום לפרטן).
* זו הסיבה שהילד כיום, נושא על גבו תפקיד בלתי נסבל: לשמר עבור המבוגרים את המרחב של התמימות האבודה, שבו יכולה להתרחש "אהבה אפלטונית", כלומר: אהבה נקיה מאינטרסים, שאיננה תלויה בדבר.
* זאת משום שתפיסת המיניות המערבית מבוססת על המושג "אהבה אפלטונית" באופן של ניגוד: המיניות נתפסת ככרוכה בהכרח באינטרסים וביחסי כוח, כך שהמרחב היחיד שבו מתקיים קשר "טהור", הוא המרחב האפלטוני, כלומר- הילדותי…
* (אגב, האם שמתם לב שכבר אין יותר מבוגרים בעולם? הגיל המנטאלי של מבוגרי העולם המערבי הוא שלהי גיל ההתבגרות).
* מה יש ליהדות להגיד על היחס שבין 'מיניות' לבין 'תום' בהקשר הזוגי ? האמנם מדובר בהכרח ביחס של ניגוד?
* וכיצד נצליח לשכנע את ילדינו ותלמידנו שהמיניות היהודית איננה הפוכה לתמימות, איננה מנוגדת לכוונות טהורות, ואיננה מבוססת על יחסי כוח, אם אנו לא מצליחים לבדל את עצמנו מהשיח הטהרני הרואה בכל מיניות פשע שיש להכחידו?
* וכיצד נגיד את המשפט הזה עצמו, המתקיף את השיח הטהרני, מבלי שיידבקו עליו אוטומטית, מבלי שנתכוון לכך, מסרים מערביים של "שחרור מיני", הטוענים ש"אם המיניות היא כה נשגבת ונעלה, מדוע עלינו להתבייש בה ולהסתיר אותה"?
* ובכלל, מיניות איננה יכולה להיבחן כיום בנפרד מתפקיד הרגש בתרבות, ומהעובדה שכיום החוויה הגופנית ממלאת את הפונקציה שמילאה בעבר הפונקציה הרגשית.
* החלפת ה"רגש" ב"גוף" , כמו גם החפיפה ההרמטית השוררת כיום בין "משיכה מינית" לבין "אהבה", מבוססות בין השאר על קריסת האבחנות בין "פנים" ל"חוץ", הבאה לידי ביטוי בתחומים רבים, כמו גם בשיתוף של אותה תמונת אינסטגרם שאיתה פתחנו את הרשימה הזו.

הבאנו כעת הדגמה בלתי ממצה אמנם, של "מפה": המפה הופיעה כאן כשרשרת של קביעות אודות קשר שקיים שבין תופעות מסוימות, שכולן כרוכות זו בזו ביחסי גומלין סבוכים וסמויים. אמנם, אין ביכולתה של הרשימה הקצרה הזו להציג תמונה מלאה וברורה של התרבות העכשווית. מפאת קוצר היריעה, לא כללנו כאן הסברים מעמיקים ומפורטים, אלא רק ניסינו לתאר מהו למעשה הכלי הזה שאנו מכנים "מפה", ובמה הוא מסייע לנו להבהיר את המציאות שלנו מעבר לתופעה הנקודתית.

לסיכום: המפה היא הרגע שבו ניצוץ רגעי של הבנה משתלב עם ניצוצות נוספים, עד שכולם יחד תורמים להתבהרות של התמונה כולה, ומאפשרים לנו לבחון את עצמנו ואת מקומנו ביחס אליה.

הרשימה הנוכחית טיפלה רק בחלק קטן של ההיבטים הקשורים לתופעות שעמדו כאן במוקד ההדגמה שלנו: גלישה באייפון והחפצת נשים. לעיון בנושאים נוספים שאנו עוסקים בהם, אתם מוזמנים לבקר בעמוד ההרצאות והסדנאות שלנו.

שלב שלישי- מצפן:

המצפן הוא הרובד שבו אנו מעוניינים להוסיף קביעת כיוון, לטעון טענה ערכית הנוגעת לראוי או לא ראוי, טוב או רע. כאמור, השיח החינוכי הקיים מנסה לפעמים להשתמש במצפן, אך לדעתנו, הוא עושה זאת "באוויר", מבלי שתהיה לו מפה. (זהו למשל האפקט של הקביעות : "החפצת נשים זה שלילי!" "גלישה מוגזמת היא בעייתית!") כמו כל שימוש במצפן ללא מפה, הוא עלול להותיר את הנמנעים שלו חסרי אונים, מתוסכלים, ונטולי אמון.

יחד עם זאת, התיאוריות העוסקות בביקורת תרבות, הקיימות כיום על המדף של ספריות הפילוסופיה, עלולות פעמים רבות להוות מפה, ללא מצפן. כלומר, הן מהוות לכל היותר "שיטת ניתוח מעניינת", אך היא נותרת לכאורה "נייטרלית" מבחינה ערכית, ונמנעת מלעבור למישור האתי, האחראי על קביעות מוסריות או ערכיות.

לפי שיטתנו, המצפן הוא הכרחי, ומחובתנו להשתמש בו, אך עליו להתווסף לתמונה רק לאחר שיש לנו מפה. כאשר שלב המצפן מגיע לאחר שני השלבים הקודמים, הוא אכן מסוגל להעפיל באופן אפקטיבי ומשכנע, לרמה של טיעונים מנומקים , ולא להסתפק בטענות בלתי מנומקות.

הצמדת מצפן למפה, מאפשרת לנו לקבוע את הכיוון שבו אנו מעוניינים להתקדם במציאות הממשית, תוך שאנו נעזרים במפה המאפשרת לנו לפלס את דרכנו לשם. במילים אחרות, המצפן הוא מה שמחבר בין התאוריה (המפה) לבין המציאות (בתכל'ס, איך מתקדמים ולאיזה כיוון עלינו לצעוד).

שלב המצפן הוא הכרחי בכדי לאפשר לנו להשיב לעולמנו קביעות ערכיות, דווקא בעולם שבו הקביעות הללו נעדרות, או לחלופין קיימות אבל עשויות להיות אטומות, מנותקות מהמציאות ואף פוגעניות. אנו במכון אפרכסת, שואפים לאפשר לכל אחד לברור את דרכו באופן עצמאי, מודע ושקול, וזאת מבלי לוותר על שום חלק בעולמו הפנימי, ומבלי להתכחש לעצמו.

אנו שואפים להקנות מצפן אפקטיבי, רך ויחד עם זאת מחודד, מחובר למציאות וקשוב לעולמנו שלנו, של תלמידינו ושל ילדינו.